תחושת קרבה עמוקה בין האדם לבוראו מתבטאת בהכרה שהתפילות נשמעות, הכרה שמובילה למחויבות מתמשכת לפנות אל ה'. תחילת הפסוק, כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי, מתארת את הקשב האלוהי לקול התפילה [מאירי]. המילה כִּי מתפרשת כאן במשמעות של "אשר", ומדגישה את קרבתו הגדולה של ה', המטה את אוזנו אל האדם עוד בטרם זה השמיע את קולו [אלשיך].
לגבי המשך הפסוק, וּבְיָמַי אֶקְרָא, הפרשנים מציגים מספר כיוונים להבנת המילה וּבְיָמַי:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לכל ימי חייו של האדם. לאור ההקשבה האלוהית, המשורר מצהיר כי יקרא אל ה' לא פעם אחת בלבד, אלא בכל עת ובכל רגע [אבן עזרא, מאירי]. קריאה תדירה זו מבטאת גם תלות מוחלטת בה', מתוך הבטחה שהמשורר לעולם לא יקרא לעזרה לאף גורם אחר מלבדו [רד"ק], וכן את הביטחון שבכל יום שבו יקרא אל ה' – הוא אכן יטה אוזן וישמע [מצודת דוד].
מנגד, יש המפרשים את המילה כמתייחסת לתקופות ספציפיות בחיים. לפי כיוון זה, הכוונה היא לימים קשים של צרה שבהם האדם זועק לעזרה [רש"י, ביאור שטיינזלץ], אך גם לימי גאולה שבהם הוא קורא לה' כדי לשבחו [רש"י].
פירוש נוסף מציג את המילה במשמעות של "מיטב שנות החיים". כלומר, האדם קורא אל ה' בעודו בקרב ימיו, כשהוא פעיל ומלא כוח, ואינו ממתין לשוב בתשובה ולקרוא לבוראו רק כאשר הוא קרוב למוות. פנייה כזו, הנעשית בשיא החיים, הופכת את התפילה לעת רצון [אלשיך].