תחושת ההודיה העמוקה של האדם מול חסדי ה׳ מציבה אותו בפני תודעת חוב מתמדת, שכן אין באפשרותו להשיב טובה תחת טובה. המשורר, שזכה לישועה מאויביו, שהצליח במלכותו ושמשאלותיו התגשמו, שואל מָה אָשִׁיב לַה'. שאלתו היא איזה גמול או איזו מנחה יכול בשר ודם להעניק לה׳ [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי].
הפרשנים מסכימים כי ה׳ אינו זקוק לדבר מזולתו. המשורר מכיר בכך שלא עמדה לו זכות עצמית לקבל את הטובה, והכל נובע מחסד אלוהי מוחלט. מכיוון שאי אפשר באמת לשלם על חסדים אלו, התמורה היחידה שהאדם יכול לתת היא ההודאה לה׳ וההכרה בכך שהוא נותר בעל חוב [רד"ק, אלשיך, מאירי]. מתוך תפיסה זו הוא ממשיך ואומר כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי, כלומר כל הטובות והחסדים שה׳ גמל עמו מיום היוולדו מונחים עליו כחוב שאינו יכול לפרוע לעולם [רד"ק, אלשיך].
מבחינה לשונית, המילה תַּגְמוּלוֹהִי משמעותה תגמוליו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי צורת התבטאות על דרך השפה הארמית. מנגד, קיימת דעה לשונית שונה ולפיה מדובר למעשה בשתי מילים שחוברו יחד תוך השמטת האות אל"ף [אבן עזרא].