ברגעי משבר קיצוניים, כאשר האדם נרדף וחש סכנת חיים, משתנה תפיסת עולמו כלפי הסובבים אותו. דוד המלך מתאר רגע של שבר עמוק שבו איבד את האמון בבני אדם, מתוך תחושת בדידות קשה ומצוקה.
המילה בְחָפְזִי מבטאת מצב של פזיזות, בהלה, מנוסה או דוחק ועינוי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה כֹּזֵב מתפרשת כשקרנות [מצודת ציון], כבגידה וחוסר נאמנות שמאכזבת את מי שסמך עליהם [רש"י], או כתחושה סובייקטיבית ומוטעית של אדם סובל, המניח שאיש אינו מתעניין בו בכנות [ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מסכימים כי מילים אלו נאמרו על רקע מנוסתו הבהולה של דוד מפני שאול המלך, כשהיה נתון בפחד מוות, או לחלופין בעת בריחתו מפני אבשלום בנו [רש"י]. מתוך נסיבות קשות אלו, נחלקו המפרשים בהבנת כוונתו של דוד, וניתן לזהות שתי גישות מרכזיות המציגות קטבים הפוכים של ייאוש מול אמונה.
הגישה הראשונה רואה בפסוק ביטוי של משבר ואובדן אמון. על רקע מרד אבשלום, כאשר דוד ראה את בנו ומקורביו בוגדים בו וגומלים לו רעה תחת טובה, הוא הגיע למסקנה שכל אדם הוא בוגד. תחושה זו אף גרמה לו להאמין לשקרים של ציבא כאילו גם מפיבושת בגד בו [רש"י]. פרשנות אחרת לאותו קו מחשבה, הממוקמת בתקופת הרדיפה של שאול, מסבירה שדוד הטיל ספק בהבטחה שיהיה מלך. מתוך פחד המוות, הוא חשב שאפילו שמואל הנביא שמשח אותו למלך הוא שקרן, ושהנבואה לא ניתנה מאת ה׳ אלא הייתה בדויה מליבו של שמואל, שכן אם ה׳ היה מבטיח זאת, הדבר ודאי היה מתקיים [רש"י, אלשיך].
לעומת זאת, הגישה השנייה רואה בפסוק דווקא הצהרה של אמונה עצומה בה׳. לפי גישה זו, גם כשהיה דוד עני, נרדף ונחפז לברוח מפני שאול, הוא נשען בביטחון מוחלט על הבטחת ה׳ שימלוך. כשאמר שכל אדם הוא שקרן, כוונתו הייתה שכל מי שטוען כי דוד לא יזכה למלוכה משקר [רד"ק, מצודת דוד]. מתוך הדחק והסכנה, כשאויביו ייחלו למותו, דוד התחזק בביטחונו והגיע להכרה עמוקה כי מחשבותיהם ותקוותיהם של אויביו להפילו יתבדו ויכשלו, וכי המבטח האמיתי והיחיד הוא בה׳ בלבד, ולא בבני אדם [מאירי, ביאור שטיינזלץ].