לאחר ההצלה מסכנת המוות שאיימה עליו, מביע המשורר את ביטחונו כי מעתה יוכל לחיות בבטחה וללא דאגה [ביאור שטיינזלץ]. המילה אֶתְהַלֵּךְ ממשיכה את הרעיון מהפסוק הקודם שבו הוזכרו רגליו של האדם, ומבטאת את התנועה על פני האדמה, בניגוד לשכיבה מתחתיה בקבר [אבן עזרא]. במובן המעשי, החזרה לחיים מתבטאת בהליכה במקומות שוקקי אדם כדוגמת שווקים [תורה תמימה], הרחק מן המתים [מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים מכוון לארץ ישראל. על פי קו חשיבה זה, הפסוק משקף את המציאות ההיסטורית של דוד המלך, אשר גורש מארץ ישראל בימי שאול ונאלץ לגלות בין הפלשתים, וכעת הוא מודה על כך שחזר אליה על כורחם של אויביו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. ארץ ישראל זוכה לכינוי זה משום ששכינת ה' שורה בה [רד"ק], אדמתה מכפרת על יושביה [אלשיך], ואווירה הטוב מעניק בריאות וחיים, מה שהופך אותה לארץ חמדה [רד"ק].
מתוך הבנת המעלה הרוחנית הגבוהה של ארץ ישראל ויושביה, מתפתח רובד פרשני נוסף המעתיק את המושג בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים למימד על-זמני, ומפרש אותו כרמז לחיי העולם הבא [מאירי, אלשיך]. לפי תפיסה זו, הפסוק מתאר את מסעה של הנפש לאחר פטירת האדם. המשורר מתפלל שנפשו תעלה ישירות אל העולמות העליונים, מבלי שתיאלץ לעבור דרך ייסורי הגיהנום או לראות בצערם של הרשעים הנידונים שם [אלשיך].