המשורר חותם את מזמור ההודיה בקריאה פומבית וחגיגית, ומעביר את מוקד הישועה מהמישור האישי אל המרחב הציבורי והקדוש ביותר. הוא מזמין את הקהל הנאסף במרכז הרוחני של העם להשתתף עמו בהבעת התודה.
הפנייה בפסוק מופנית אל ההמונים העומדים בְּחַצְרוֹת בית ה', הממוקמות בתוך ירושלים, בקריאה אליהם להלל את ה' כאשר הם שומעים על הנס שנעשה לו [מצודת דוד]. המילה החותמת את הפסוק, הַֽלְלוּ־יָֽהּ, אינה רק אמירה כללית אלא ציווי והזמנה ישירה לכל העם הנזכר קודם לכן להצטרף יחד עם המשורר לדברי השבח [רד"ק, אבן עזרא].
מבחינה לשונית, הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה בְּֽת֘וֹכֵ֤כִי היא פשוט "בתוכך", כלומר בתוך העיר ירושלים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. התוספת של האות יו"ד בסוף המילה אינה משנה את משמעותה, אלא משמשת כתוספת המיועדת לצחות הלשון ולייפוי הסגנון, תופעה דקדוקית המוכרת גם ממקומות אחרים במקרא [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון].