תהלים, פרק קי״ו, פסוק ג׳

המשורר שרוי במצוקה קיומית עמוקה וחש עטוף מכל עבר כאשר אֲפָפוּנִי ייסורים קשים כצירי לידה, צרות כובלות, או חבורות אויבים המבקשים את מותו, המהווים יחד חֶבְלֵי־מָוֶת. בנוסף הוא חווה וּמְצָרֵי שְׁאוֹל, שהם מצוקות וצוררים הדוחפים אותו אל הקבר, או תחושה פנימית שהוא כבר הגיע אל גבולות עולם המתים. פגיעה כפולה זו הולכת ומחריפה: תחילה מופיעה צָרָה של ייסורי הגוף וסכנת המוות הפיזי, ולאחריה מתעורר וְיָגוֹן של ייסורי הנפש והפחד מפני הדין הממתין לאחר המוות, איום שמוביל אותו לזעוק אל ה' להצלתו. הצרות הרבות, שמהן לא ניתן לברוח, תוקפות תחילה את האדם מבחוץ עד כי מְצָאוּנִי, ורק לאחר מכן הוא מפנים אותן או הולך לקראתן מבלי דעת, וכך הוא חווה כיצד אֶמְצָא אותן בעצמו.