תהלים, פרק קל״ב, פסוק א׳

מזמור זה מקפל בתוכו את סיפור מסירות נפשו של דוד המלך למען הקמת בית המקדש, ומבטא את כמיהתו העמוקה להשראת השכינה.

הפרשנים נחלקו באשר לזמן ולרקע שבו נאמרו דברים אלו. גישה אחת סוברת כי דוד עצמו חיבר את המזמור בשעה שעמד עטוי שק יחד עם זקני ישראל בעת מגפה. באותה עת, כאשר נבנה המזבח בגורן ארונה היבוסי והמגפה נעצרה, התגלה לדוד לראשונה המקום המדויק שבו עתיד להיבנות המקדש, ולאחר חיפושים כה רבים הוא התפלל וביקש שה' יזכור את מאמציו [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. לעומת זאת, יש המפרשים כי המזמור מתייחס לדור הבא, לזמן שבו נשאו את ארון הברית כדי להכניסו לקודש הקודשים שבנה שלמה המלך. לפי קו מחשבה זה, דוד חזה ברוח הקודש ששלמה יתקשה להכניס את הארון, ולכן התפלל מראש שזכויותיו יעמדו לבנו באותה שעה כדי שהארון יוכל להיכנס [מלבי"ם, חומת אנך].

במוקד הפסוק עומדת הבקשה לזכור את עֻנּוֹתוֹ. מילה זו נגזרת מלשון עינוי וסבל [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המכוון כאן אינו לעינוי סתמי, אלא לעינוי הנפש, לטרחה העצומה, לנדרים שנדר ולנדודי השינה שגזר על עצמו דוד מתוך דאגה ומחשבה בלתי פוסקת על מציאת מקום משכן לה' והכנת התשתית לבנייתו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].

אף על פי שאין זה מדרכם של צדיקים לבקש שכר על מעשיהם, תפילתו של דוד נועדה להבטיח את השראת השכינה במעשה ידיו של שלמה [אלשיך]. מכיוון שנתן הנביא הודיע לדוד כי לא הוא יזכה לבנות את הבית בפועל, דוד מבקש מה' שיצרף את המחשבה והיגיעה למעשה, ויחשיב לו את ההכנות הרבות כאילו בנאו בעצמו [רד"ק, מאירי]. בזכות מסירות נפש מוחלטת זו, זכה דוד שבנין הבית ייקרא על שמו לנצח [חומת אנך].