כתגובה למאמציו ולרצונו העז של דוד לבנות את בית המקדש, מעניק לו ה' הבטחה נצחית בדבר המשכיות השושלת שלו. הבטחה זו, שנמסרה לדוד על ידי נתן הנביא, מהווה מענה לתפילתו; אף שדוד עצמו לא זכה לבנות את המקדש, ה' מבטיח לו כי בנו הוא זה שימלא את מקומו במלכות ובבניית הבית [מאירי, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מסכימים כי דיבורו של ה' נחשב לשבועה. המילים אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מבטאות הבטחה מוחלטת ואמיתית שאין ממנה חזרה, שבועה שה' לעולם לא יחזור בו ממנה [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי, רד"ק]. תוכן השבועה מפורש במילים מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ, כאשר משמעות המילה אָשִׁית היא אשים או אמנה [ביאור שטיינזלץ]. כלומר, ה' מבטיח להושיב מלך מזרעו של דוד על כיסאו ולהעביר אליו את כתר המלוכה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הבטחה זו שזורה בקשר הדוק לבחירתה של ירושלים. הדבר דומה למלך בשר ודם שהתארח אצל אוהבו, והאוהב בנה עבורו ארמון מפואר. המלך כה אהב את המקום עד שנשבע שלא יעזוב אותו לעולם, ומתוך כך נקשר קשר נצחי גם לזרעו של אותו אוהב. כך גם כאן: מסירותו של דוד היא שגרמה לה' לבחור בציון, ובזכות בחירה זו בציון, נשבע ה' כי המלוכה לא תסור מבית דוד לעולם [מלבי"ם].
בשבועה זו טמון רובד נוסף של חסד אלוהי. בעוד שהמשכיות המלוכה לדורות הבאים הותנתה בכך שזרע דוד ישמרו את ברית ה', ההבטחה לגבי בנו המיידי, שלמה, ניתנה באופן החלטי וללא כל תנאי [מלבי"ם, אלשיך]. הבטחה בלתי מותנית זו נועדה להעביר לדוד מסר של סליחה ומחילה מאת ה', ולהוכיח לו כי מלכות בנו תתקיים בכל מקרה, בין אם יהיו צדיקים ובין אם לאו [אלשיך].