בקשה לקרבה אלוהית המבוססת על זכויות העבר, כדי להבטיח את השראת השכינה במקדש. המילה בַּעֲבוּר ממשיכה את הבקשה מהפסוק הקודם, שבו מתבקש ה׳ לקום ולשרות במנוחתו [אבן עזרא], שכן בחירת המקדש למשכן עולמים נעשתה בזכותו של דוד [מלבי"ם].
הפרשנים נחלקו בשאלת זהותו של מְשִׁיחֶךָ בפסוק. גישה אחת גורסת כי דוד המלך אומר זאת על עצמו, והמשפט בנוי ככפל עניין במילים שונות: דוד מבקש שה׳ יעשה זאת בעבורו, והבקשה אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ משמעותה שה׳ לא ישיב את פניו ריקם ולא יתעלם מתפילתו [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. הכפילות בפסוק מדגישה שני צדדים בזכותו של דוד: מצד אחד מסירותו ועבודתו את ה׳, המבוטאת במילה עַבְדֶּךָ, ומצד שני עצם היותו נבחר ומשוח, המבוטא במילה מְשִׁיחֶךָ [מלבי"ם].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת כי הפסוק מתייחס לשתי דמויות שונות. תחילת הפסוק מזכירה את זכותו של דוד, שהתאמץ להכין את מקום המקדש, בעוד שהבקשה אַל תָּשֵׁב פְּנֵי משמעותה אל תאכזב את מְשִׁיחֶךָ, והיא מכוונת כלפי בנו, שלמה המלך [ביאור שטיינזלץ]. תפילה זו התממשה כאשר שלמה בא להכניס את ארון הברית לקודש הקודשים [רש"י]. קבלת תפילתו של שלמה והכנסת הארון לא התאפשרו אלא בזכות אביו, והדבר היווה עדות פומבית לכך שה׳ מחל לדוד על חטא בת שבע, שכן ניכר היה שבעבור דוד, ה׳ אינו משיב את פני בנו [אלשיך].