ההבטחה האלוהית לציון כוללת שפע חומרי עצום, המבטיח כי גם השכבות החלשות ביותר בחברה לא יסבלו ממחסור. ברכה זו נובעת מנוכחותו של ה' במקום, וממנה מקרין השפע החוצה.
המילה צֵידָהּ מפורשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של מזונה ופירותיה של ציון [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. האות ה"א בסוף המילה מציינת שייכות, כלומר המזון שלה [רד"ק, מנחת שי, מאירי], והיא נגזרת מן המושג של צידה הנלקחת לדרך [אבן עזרא, מאירי]. ה' מבטיח לברך את תבואתה של ציון בשפע חריג העולה על שאר חלקי הארץ, וזאת לכבוד בית המקדש השוכן בתוכה [רד"ק]. מעבר לכך, הברכה אינה מוגבלת רק ליושבי העיר; ציון מהווה את המקור שממנו מושפע השפע לכל העדה ולכל הארץ [מצודת דוד, מלבי"ם], וברכה זו תלווה גם את עוברי האורח שייקחו ממזונה לדרכם [אבן עזרא].
התוצאה של שפע זה היא שאת אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם. הפרשנים מסכימים כי הברכה בתבואה תהיה כה גדולה, עד שאפילו העניים ביותר בעיר יזכו לשבוע מלחם ולא ידעו רעב [רד"ק, מאירי, מלבי"ם]. גישה ייחודית מציגה את ההבטחה לא רק ככמותית אלא גם כאיכותית: לעתיד לבוא, הלחם שתוציא הארץ יהיה כה משובח וטעים, עד שאפילו האביונים, שבאופן טבעי מתאווים לתוספת בשר או תבשיל, יבואו על סיפוקם המלא מאכילת הלחם לבדו, ולא ירגישו כל צורך בתוספת כדי ליהנות מארוחתם [אלשיך].