חזון כינון העבודה הקבועה בבית המקדש עומד במרכז הדברים, תוך התמקדות בתפקידיהם של משרתי ה' בעת הכנסת ארון הברית למקומו. תפילה זו נאמרה מפי דוד, שצפה ברוח קודשו את המעמד העתידי שבו בנו שלמה יכניס את הארון לקודש הקודשים ויבקש מה' שהמקום ייבחר לנצח [רד"ק, אלשיך].
החלק הראשון מוקדש לבני אהרן, כפי שנאמר כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי צמד המילים מתייחס לבגדי הכהונה עצמם. עם זאת, מציעים הפרשנים מגוון סיבות לכינוי זה. יש המסבירים כי הבגדים נקראים כך משום שתפקידם לכפר על החוטאים ולהצדיקם [מצודת דוד]. גישה אחרת קושרת את הלבוש לתפקידם החברתי והרוחני של הכהנים, כמורי ההוראה ושופטי הצדק של עם ישראל [אבן עזרא]. מעבר לכך, הלבוש החיצוני מהווה סמל למידות הטובות, להתנהגות הישרה ולדיבור הנקי שבהם מתעטפת נפש הכהן בעבודתו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
החלק השני, וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ, מוסב על שבט לוי. הפרשנים מסכימים כי ה"חסידים" הם הלוויים, כינוי הנשען על ברכת משה לשבט לוי בתורה "לאיש חסידך" [מאירי]. הלוויים הם המשוררים, שתפקידם לשיר ולנגן את מזמורי התהילה הקבועים המלווים את הקרבת הקרבנות [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי].
על אף תיאור ההדר של הכהנים בבגדי צדקתם והלוויים בשירתם, המסורת מלמדת כי בעת חנוכת המקדש, כל השירות והרננות של הלוויים לא הועילו כדי לפתוח את השערים ולהכניס את ארון הברית פנימה. המעמד הושלם ושערי המקדש נפתחו לבסוף רק כאשר שלמה המלך הזכיר בתפילתו את זכותו של דוד אביו [אלשיך].