תהלים, פרק קל״ב, פסוק י״ח

הבטחת ה׳ לשושלת בית דוד מגיעה לשיאה באמצעות ניגוד חד וברור בין מפלתם המוחלטת של מתנגדי המלכות לבין תפארתו הנצחית והמאירה של המלך.

חלקו הראשון של הפסוק, אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת, מתאר את מפלתו של האויב. הפרשנים מסבירים כי שונאיו של דוד יעטפו בבושה וכלימה באופן מוחלט, ממש כפי שבגד מכסה ומעטף את כל גופו של האדם [מצודת דוד, מאירי]. תיאור זה של "לבוש בושה" מוצג כהיפוך גמור לפסוקים הקודמים, בהם הובטח כי הכהנים המשרתים בקודש ומתפללים בעד המלך ילבשו ישע [רד"ק, אבן עזרא]. מפלת האויבים מתבטאת הן בניצחון פיזי וקרבי בו ישוברו כוחותיהם [מאירי, מלבי"ם], והן במישור הרוחני וההיסטורי. חרפתם של מתנגדי דוד באה לידי ביטוי כאשר פקפקו בכך שה׳ סלח לו על חטאו. אולם, כאשר שערי המקדש סירבו להיפתח עד ששלמה המלך הזכיר את זכותו של דוד, פניהם של המלעיזים התכרכמו בבושה, והם שבו בתשובה [אלשיך].

לעומת הבושה של האויבים, חציו השני של הפסוק מציג את תפארת המלכות: וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ. מילים אלו מוסבות על דוד עצמו [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד], או על בנו שלמה, שכבודו פרח כאשר הוכח לעין כל כי ה׳ בחר בו והעניק לדוד מחילה שלמה [אלשיך]. המילה נִזְרוֹ מתפרשת ככתר המלכות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ויש המוסיפים כי מדובר גם בנזר הרוחני שנוצר ממשיחת ראשו של המלך בשמן המשחה [מלבי"ם].

לגבי משמעות הפועל יָצִיץ, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון אור, זריחה וניצוצות מבהיקים [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה זו, כתר המלכות יאיר ויזהיר, ויש שאף קושרים זאת לציץ הזהב שענד הכהן הגדול [רד"ק].
הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון פריחה, צמיחה והופעה גלויה [אבן עזרא, רד"ק, מאירי]. לפי הבנה זו, גדולתו והדרו של המלך יפרחו, יתרבו ויתעלו מעל אויביו לנצח. יתרה מכך, עצם הבושה והתשובה של שונאי דוד הן אלו שגורמות לנזרו להאיר ולפרוח ביתר שאת בעולמות העליונים [אלשיך].