החלטתו של ה' לקבוע את משכנו הארצי במקום אחד קבוע מהווה נקודת מפנה רוחנית, המסמלת את המעבר ממשכן נודד אל בית עולמים. החיבור העמוק בין השראת השכינה, המיקום הפיזי של העיר ושושלת המלוכה, עומד במוקד הבחירה האלוהית.
דוד המלך, שלכד את ציון, שמח כאשר נגלה לו כי הר בית ה' הוא בציון [אבן עזרא, רד"ק]. הואיל ודוד טרח והכין את המקום להשראת השכינה, הוא זכה לקבל כגמול את המלכות לו ולזרעו עד עולם [מצודת דוד].
הפרשנים מצביעים על קשר הדוק בין בחירת המקום לבין בחירת המנהיג. גישה אחת מסבירה כי בחירת זרע דוד נובעת מתוך בחירת ציון [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת טוענת כי בחירת העיר תלויה באדם שבו משרה ה' את שכינתו; לפיכך, ה' בחר בציון רק משום שרצה את דוד עצמו למושב ולמרכבה עבורו [אלשיך].
המילה אִוָּהּ (הנכתבת עם מפיק באות ה"א, המעיד על שייכות [מנחת שי]) מבטאת רצון, תאווה וחשק עז [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בחירה זו נעשתה בשלבים: תחילה בחר ה' בציון באופן יחסי על פני מקומות אחרים, אך לאחר מכן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ – כלומר, רצה במקום מצד עצמו, ללא קשר להשוואה למקומות אחרים [מלבי"ם]. תכליתה של תאווה זו היא קביעת משכן נצחי, כדי שהשכינה לא תצטרך עוד לנדוד ממקום למקום ומאוהל לאוהל כפי שהיה עד כה [רד"ק, מאירי].
עם זאת, קיומה של העיר אינו מובטח ללא תנאי. ה' חפץ בקיומה של ציון ובהתבססות מלכותה, ולא יחריבה אלא אם כן החטא יגרום לכך [מאירי]. מתח זה בא לידי ביטוי בהבדל שבין בחירתו הראשונית והטהורה של ה' בציון, לבין כעסו על העיר שהחל בשלב מאוחר יותר, לאחר ששלמה המלך נשא לאישה את בת פרעה [תורה תמימה].