דוד המלך מבטא מחויבות עמוקה ומסירות עצומה למציאת מקום משכן קבוע לה'. עוצמת השאיפה שלו מתוארת כהתעוררות והזדרזות כה רבה, עד כי נראה שלקח על עצמו שבועה ונדר שלא ליהנות מנוחות ביתו ומשינה עריבה עד שיגשים מטרה זו [מאירי, מלבי"ם].
הפסוק פותח במילה אֲשֶׁר, המתפרשת כאן במשמעות של "אז" [אבן עזרא]. הכתוב משתמש בכפל עניין במילים שונות כדי לחזק את הרעיון, ומקביל בין ההצהרה כי דוד נִשְׁבַּע לבין כך שנָדַר [רד"ק]. השבועה והנדר מופנים לַאֲבִיר יַעֲקֹב. המילה לַאֲבִיר מבטאת חוזק, תוקף ואדנות, ומשמשת ככינוי לה' המרומם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על השאלה מדוע דוד מזכיר דווקא את יעקב בהקשר של נדרו לבניין המקדש, ומציגים לכך שני כיוונים מרכזיים. הגישה הראשונה קושרת זאת לעצם פעולת הנדר. יעקב אבינו היה הראשון שמוזכר כי נדר נדר לה', ואף השלים אותו במקום שקרא לו "בית אלוהים". לכן, דוד הולך בעקבותיו, מתוך תקווה שה' יחזק אותו ויסייע לו להשלים את נדרו כפי שסייע ליעקב [אבן עזרא, מצודת דוד, אלשיך].
הגישה השנייה קושרת את אזכורו של יעקב לגילוי מקום המקדש עצמו. יעקב היה הראשון שזכה לראות בחלומו את מקום בית המקדש המכוון כנגד כיסא הכבוד, וקרא עליו "וזה שער השמים". אף על פי שגם אברהם פעל בהר המוריה בעקדת יצחק, לא התבאר שידע כי זהו המקום הנבחר לדורות. יעקב אמנם זיהה את קדושת המקום והציב בו מצבה, אך הדבר נותר נסתר ולא התגלה ברבים עד ימיו של דוד. משום כך, כאשר דוד מחפש את המקום המדויק להשראת השכינה, הוא פונה אל ה' בתור התוקף והכוח של יעקב, שעמד לימינו בצרותיו ולו הראה לראשונה את מקום המקדש [רד"ק].