דוד המלך מבטא בלשון של שבועה את מסירותו המוחלטת למציאת מקום משכן לארון הברית, תוך שהוא מוכן לוותר על כל נוחות אישית ומלכותית. המילים אִם אָבֹא משמשות כלשון של שבועה ונדר על תנאי [אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת דוד]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאין מדובר בהימנעות מוחלטת מכניסה לביתו, אלא בלשון הפלגה שנועדה להדגיש כי ישיבתו בביתו לא תסב לו עונג ושלווה כל עוד לא מצא מקום לה' [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. תחושה זו מהדהדת את דברי דוד לנתן הנביא, על כך שהוא יושב בבית ארזים בעוד ארון האלוהים יושב בתוך יריעה [רד"ק].
השבועה מתייחסת לשני מוקדי נוחות מלכותיים. הראשון הוא אֹהֶל בֵּיתִי, אשר אינו סתם מבנה, אלא אוהל המוכן לשבת המלך [מצודת דוד], ויש המפרשים כי הכוונה לכילת מלכים פנימית ומפוארת הנמצאת בתוך הבית [אלשיך]. לפי אבן עזרא, הכוונה היא לביתו שבירושלים.
המוקד השני הוא עֶרֶשׂ יְצוּעָי. המילה עֶרֶשׂ משמעותה מיטה, והיא מיועדת במיוחד לשכיבה של עונג [מלבי"ם, מצודת ציון], והמילה יְצוּעָי מתייחסת למצעות המונחים עליה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי צירוף זה מתאר מיטה מיוחדת המוצעת במצעים נאים, כפי שראוי ומקובל למלך [רד"ק, אלשיך, מצודת דוד]. דוד נשבע שלא יעלה על מיטה זו כדי לישון שנת קבע או להתענג בה, אלא יסתפק בשינה ארעית מחוץ למקום הנוחות המלכותי שלו, עד שישלים את ייעודו [אלשיך].