תארו לעצמכם שאתם רואים משהו עוצר נשימה, כמו שקיעה מדהימה או נס של ממש. מה הדבר הראשון שתרצו לעשות? כנראה שמיד תרצו לשתף ולספר על זה למישהו. דוד המלך מרגיש בדיוק כך. אחרי שהוא מתאר איך כל הדורות הבאים ישבחו את ה', הוא עובר לספר איך הוא בעצמו מהלל אותו באופן אישי.
הוא מסביר שהוא רוצה לספר על הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ, כלומר על היופי, הגדולה והכוח המרשים של ה'. יחד עם זאת, הוא רוצה לתאר גם את וְדִבְרֵי נִפְלְאֹתֶיךָ, שהם המעשים המופלאים והחסדים האישיים והמיוחדים שה' עושה עם בני האדם. דוד בוחר להשתמש במילה אָשִׂיחָה, שבאה מהמילה שיחה. הוא לא רק מכריז על הדברים האלה מרחוק, אלא מדבר עליהם בצורה טבעית, פשוטה ויומיומית. הפלאים של ה' כל כך קרובים לליבו ומוכרים לו, שהמילים פשוט זורמות ממנו ללא מאמץ. המטרה של דוד בשיחה האישית והמרגשת הזו היא לעורר השראה בכל האנשים בעולם, כדי שגם הם יצטרפו אליו ויספרו על החסדים של ה'.