תהלים, פרק י״ז, פסוק ג׳

ה' משגיח על האדם ובוחן את פנימיותו (פָּקַדְתָּ) דווקא בשעות הלַּיְלָה, זמן של התבודדות שבו המחשבה צלולה. כאשר ה' מצרף ומזקק את האדם כצורף המתיך כסף באש כדי להסיר ממנו סיגים (צְרַפְתַּנִי), הוא אינו מוצא בו כל פגם (בַל־תִּמְצָא), שכן פיו ולבו שווים ואפילו מחשבה שלילית עמוקה (זַמֹּתִי) נעצרת ואינה יוצאת מן הפה (בַּל־יַעֲבׇר־פִּי). מנגד, ניתן לראות במילים אלו וידוי על חטא בת שבע, שבו דוד ביקש שה' יעמיד אותו בניסיון (בָּחַנְתָּ לִבִּי), אך הוא נכשל וה' לא מצא בו את השלמות המצופה. מתוך חרטה, דוד מייחל שלא היה מוציא משפתיו את הבקשה היוהירה להיבחן, אך מבין כי נפילתו נועדה להורות דרך לדורות וללמד ששערי תשובה לעולם אינם ננעלים.