הקריאה לעזרה והמענה האלוהי שזורים זה בזה, ומבטאים קשר ישיר של השגחה והקשבה. הכתוב פותח במילה צָעֲקוּ, אך אינו מציין במפורש מי הם הצועקים, עובדה שיצרה מחלוקת פרשנית סביב שאלת זהותם, הנובעת מהקשר הפסוקים הקודמים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הצעקה שייכת לצדיקים [רש"י, רד"ק, מאירי]. לפי תפיסה זו, הכתוב מדלג על אזכור "עושי רע" המופיע בפסוק הקודם, וחוזר לעסוק בצדיקים שהוזכרו לפני כן. תופעה מבנית זו, שבה פסוק מתייחס לנושא מוקדם יותר ומדלג על סמיכות מקראית, מוכרת ממקומות נוספים בתורה [רד"ק, מאירי]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי הצעקה מיוחסת דווקא לאותם עושי רע שהוזכרו בפסוק הסמוך. אם הללו ישובו מדרכם הרעה, יחזרו בתשובה ויצעקו אל ה' בתפילה, תפילתם תתקבל והוא יציל אותם מצרותם [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. התומכים בפירוש זה רואים בסמיכות הפסוקים את ההוכחה הטבעית והקרובה ביותר להבנת הכתוב [אבן עזרא]. זווית נוספת מדגישה כי הצעקה עולה מפי יראי ה', ומלמדת שהשגחת ה' אינה שמורה רק לצדיקים הידועים והמוכרים, אלא הוא יורד ומשגיח גם על האנשים המסכנים והנדכאים [ביאור שטיינזלץ].
בחינת הקשר שבין הצעקה לבין ההצלה מעלה שאלה מהותית, מדוע נדרשת תפילתם אם ה' ממילא משגיח עליהם לטובה. התשובה לכך טמונה בטיב הקשר שבין האדם לבוראו. ה' משתעשע וחפץ לשמוע את תפילתם של הצועקים אליו, גם כאשר מדובר במצב שבו וּמִכׇּל צָרוֹתָם הִצִּילָם, כלומר גם אם ה' כבר קצב להם טובה והציל אותם עוד בטרם קראו אליו. כאשר האדם בא להתפלל, ה' אינו מחריש ואינו דוחה אותו בטענה שישועתו כבר הובטחה, אלא מטה אוזן ושומע את קולו באהבה [אלשיך].