עולמם של הצדיקים איננו תמיד פשוט וחלק, ולעיתים הם חווים כאב וייסורים עמוקים עד שלבם נשבר [ביאור שטיינזלץ]. במצבים אלו, כאשר האדם מגיע לשפל, ה' ניצב קרוב אליו כדי לשמוע את צעקתו ותפילתו [רד"ק].
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות באשר למקורו של אותו שבר פנימי. גישה אחת מסבירה כי נשברי לב ודכאי רוח הם אנשים המיוסרים ומדוכדכים בעקבות קשיים, מועקות וצרות חיצוניות, כגון עוני או מחלה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. המילה דכאי עצמה מתפרשת כתיאור של מצב בו האדם כתות ושבור [מצודת ציון]. לעומת זאת, גישה שנייה רואה במושגים אלו ביטוי פנימי ורוחני של ענווה, השפלת הרוח וחזרה בתשובה. לפי תפיסה זו, מדובר באנשים שהכניעו את עצמם, התחרטו על עוונותיהם ושבו מדרכם הרעה [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי, מלבי"ם].
ביחס למבנה הפסוק, יש שפירשו כי שני חלקיו מבטאים למעשה רעיון זהה במילים שונות, שנועד להדגיש את קרבת ה' לאנשים ענווים ושבורים [רד"ק, מאירי]. אולם, יש המזהים בפסוק הדרגה מחושבת המבטאת שתי רמות של סיוע אלוהי: כלפי נשברי לב, ה' נמצא קרוב אליהם וממתין לתפילתם, כך שכאשר הם קוראים אליו הוא עונה להם. אך כלפי דכאי רוח, המייצגים דרגה עמוקה וקשה יותר של שבר, ה' אינו רק קרוב ועונה, אלא פועל באופן אקטיבי וישיר ומושיע אותם בעצמו [אלשיך].