היכולת של האדם למצוא כוח וגאווה אינה נובעת מיכולותיו האישיות, אלא מתוך החיבור העמוק להשגחה העליונה. התרוממות הרוח מתרחשת כאשר האדם מפסיק להישען על עצמו ומכיר בכך שכל הצלחתו תלויה בבורא, הכרה שהופכת למקור השראה ותקווה גם עבור אחרים.
הקביעה בַּיהֹוָה תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי מבטאת את התפארותו של האדם בכך שיש לו מגן ומושיע כה גדול [רש"י]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי ההתהללות מופנית לה' בלבד, מתוך הבנה שכל הישועה מגיעה ממנו ולא משום גורם אחר. הדבר בא לידי ביטוי בהצלתו של דוד, כאשר ה' כיוון את הדברים כך שמלך גת יגרש אותו מבלי לחקור את זהותו האמיתית ולחשוף את תחבולותיו [רד"ק, מאירי]. הבחירה במילה נַפְשִׁי אינה מקרית; היא באה להדגיש כי ה' מחשיב את הנפש הרוחנית של האדם יותר מאשר את גופו [אלשיך], וכי הנפש עצמה היא חלק אצול מהבורא [מלבי"ם]. יתרה מכך, כאשר האדם ממוקד בגדולת ה' ולא שקוע בבעיותיו האישיות, הוא מסוגל להלל את ה' בכל עת, שכן גדולת הבורא אינה נפגמת גם כשהאדם חווה ייסורים [ביאור שטיינזלץ].
כתוצאה מהלל זה, יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ. הענווים, החשים עצמם קטנים וחסרי חשיבות [ביאור שטיינזלץ], ישמעו מתוך דברי השבח על הנפלאות והישועות שעשה ה', וישמחו בהצלתו של הדובר [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. שמחתם נובעת מראיית ההשגחה האלוהית על עבדיו, ומתוך הבנה שגם הצלחתם שלהם תלויה בו [מאירי]. שמחה זו מאפיינת דווקא את הענווים, בניגוד לגאים שהיו שונאיו של דוד [רד"ק].
לכאורה, התהללות והתפארות הן תכונות השנואות על אנשים ענווים. אולם, ההתפארות בכך שה' הוא המעוז והמשגיח היא נקודת החיבור הייחודית שבין גאווה לענווה. כאשר האדם מתגאה בה', הוא למעשה מפשיט מעליו את החומריות, רואה את גופו כעפר ואפר, ומרומם את נפשו עד שהיא מתבטלת בפני השורש האלוהי האינסופי. לכן, הענווים מסכימים עם סוג כזה של התהללות ושמחים בו [מלבי"ם], שכן התהילה אינה מיוחסת להישגיו של האדם, אלא לגדולת ה' עצמו [ביאור שטיינזלץ].