טבעו של הרוע בעולם הוא הרסני ומרעיל, וככזה הוא נושא בתוכו את עונשו של האדם המחולל אותו. המילה תְּמוֹתֵת משמעותה תמית, והפרשנים מסכימים כי הרשע אינו נענש בהכרח על ידי התערבות חיצונית, אלא רָעָה – הרעה שהוא עצמו עושה – היא זו שממיתה אותו. העוון עצמו הופך לקטיגור המביא לכיליונו של הרשע במוות נצחי (רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ והמאירי). יש המדייקים כי מדובר ברעה הספציפית שהרשע זמם לעשות לצדיק, אשר שבה ופוגעת בו עצמו (רד"ק).
הבדל מהותי קיים בין גורל הרשע לגורל הצדיק המוזכר בפסוק הקודם. בעוד שהצדיק נחלץ מצרות רבות, הרשע נופל ומת בגין רעה אחת בלבד. ניגוד זה מקדש את שם ה', כאשר שונאי הצדיק רואים כיצד הוא ניצל מפגעים רבים, בעוד הרשע אינו שורד אפילו צרה אחת (אבן עזרא ואלשיך). מעבר לרובד הרעיוני, בתלמוד נלמד מפסוק זה עונש מעשי, ולפיו מכניסים רשע מועד ל"כיפה" – תא מאסר צר כמידת קומתו (תורה תמימה).
ביחס לחלקו השני של הפסוק, וְשֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יֶאְשָׁמוּ אינה נגזרת מאשמה, אלא משורש שממה וחורבן. משמעות הדבר היא ששונאי הצדיק יחרבו ויכלו באחריתם. מכיוון שה' אינו מגן עליהם, השנאה והרשעות שלהם מביאות עליהם את חורבנם מעצמם, ללא צורך בהתערבות משמים (רד"ק, מצודת ציון, מנחת שי, המאירי ושטיינזלץ).