בשעות משבר ומצוקה, האדם נושא את עיניו ומחפש משענת. הבחירה לאן להפנות את המבט קובעת לא רק את סיכויי ההצלה, אלא גם את התחושה הפנימית שתלווה אותו.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילים הִבִּיטוּ אֵלָיו מתארות פנייה של ביטחון ותקווה אל ה' מתוך צרה. המביטים מבקשים עזרה מהבורא במקום להישען על גורמים אחרים. לפי גישה אחת, ישנו ניגוד ברור בין המביטים אל ה' לבין אלו התולים את תקוותם בכוחות הטבע או בבני אדם; בעוד שהסתכלות אל השמש מסנוורת את העיניים, ופנייה לבני אדם עלולה להסתיים בבושה ובאכזבה, ההבטה אל ה' מאירה את העיניים ומונעת כלימה [מלבי"ם]. גישה פרשנית אחרת מציעה כי המילה אֵלָיו אינה מכוונת ישירות אל ה', אלא רומזת לפסוק הבא, אל ה"עני" הקורא אל ה' ונענה [אבן עזרא].
סביב משמעות המילה וְנָהָרוּ קיימת מחלוקת לשונית ורעיונית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון אור והארה. כלומר, פניהם של הפונים אל ה' יוארו בשמחה, בישועה ובאור עליון [רש"י, אבן עזרא, מצודות, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת קושרת את המילה לשורש נ.ה.ר, במשמעות של זרימה והליכה מהירה. לפי פירוש זה, האנשים הנמצאים בצרה ירוצו אל ה' במהירות כמי נהר השוצפים, כדי לחפש ולמצוא בו מחסה ומגדל עוז [רד"ק, מאירי, אבן עזרא].
המילה יֶחְפָּרוּ מתפרשת על ידי כלל הפרשנים כבושה וכלימה. בדרך כלל, אדם המבקש עזרה מזולתו ונדחה, פניו מתמלאות בבושה שניכרת עליהן באופן פיזי. אולם כאן מובטח כי אלו הבוטחים בה' ורצים לעובדו בלב שלם לא יחוו אכזבה זו, ופניהם לא יתביישו ויסתתרו [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לפירוש הפשט, יש המקשרים את הפסוק לאירוע ההיסטורי שבו דוד המלך עשה עצמו משוגע לפני אכיש מלך פלשתים. לפי הקשר זה, הפלשתים שהביטו בדוד וזיהו אותו מיהרו אל המלך להסגירו, ואף על פי שהמלך גער בהם וביזה אותם על שהביאו אליו אדם משתגע, הם לא התביישו ולא הרגו את דוד מתוך כעס על חרפתם, ובכך ניצלו חייו [אלשיך].
ברובד רוחני ועמוק יותר, הפסוק מתפרש גם כהבטחה לעתיד לבוא. נשמת האדם יורדת לעולם הזה כדי לקיים מצוות ולסגל מעשים טובים, וכך היא זוכה להביט בזיו השכינה מבלי לחוש בושה של קבלת שכר חינם. הענווים התולים את עיניהם בה' זוכים שאור עליון יושפע עליהם, ופניהם לא יתביישו בעולם הבא, משום שהם ראויים לאור זה בזכות עמלם הרוחני [חומת אנך].