השאיפה לאריכות ימים ולחיים מלאי משמעות היא נחלת הכלל, אך כאן עולה שאלה נוקבת באשר למהותם האמיתית של אותם חיים רצויים.
הפרשנים נחלקו בשאלת סוג החיים והטוב המדוברים. גישה אחת מפרשת את הדברים כפשוטם, על אדם שהֶחָפֵץ ורוצה חַיִּים, והוא אֹהֵב יָמִים, כלומר אוהב את שנות חייו ורוצה להאריך בהן, כדי לִרְאוֹת טוֹב במהלך ימיו בעולם הזה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה זו, החיים וימי הטוב מתייחסים להצלחה בעולם הזה ובעולם הבא גם יחד [רד"ק].
לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת גורסת כי המושג חַיִּים מתייחס אך ורק לחיי העולם הבא. בני אדם נוטים לטעות ולחשוב שרדיפה אחר ממון והנאות חומריות היא תכלית החיים, אך אלו הבל. לפיכך, אדם שהוא אֹהֵב יָמִים הוא מי שבוחר בחייו לתכלית מכוונת ומנצל את ימי העולם הזה כדי להרבות במעשים טובים. זאת במטרה לִרְאוֹת טוֹב אמיתי ולהתענג על הטוב השמור לבחירי ה' בעולם הבא [אלשיך, מצודת דוד, מאירי].
מתוך הדברים עולה תפיסת עולם מאוזנת. בניגוד לנזירים שפרשו מן החברה, מאסו בחיים ובחרו בחיי צער וסגפנות, ההדרכה כאן מלמדת שניתן לחיות מתוך יראת ה' מבלי להתנתק מן העולם. אדרבה, אפשר לרצות בחיים ולאהוב את ימי העולם הזה, שכן יראת ה' אינה דורשת מהאדם לפרוש מן היישוב, אלא לחיות בו חיי הצלחה וטוב בדרך הישר [מלבי"ם].
כיצד משיגים חיים אלו בפועל? חכמי התלמוד המחישו זאת דרך סיפור על רבי אלכסנדרי, שהכריז בשוק ושאל את העוברים והשבים מי מהם רוצה חיים. כשהתאספו סביבו כולם, ציטט להם את המילים הללו והמשיך לפסוק הבא, המורה על נצירת הלשון מרע. עם זאת, ההדרכה אינה מסתכמת רק בהימנעות ממעשים שליליים. אדם אינו יכול לומר ששמר את לשונו ולכן כעת הוא פטור מעשייה ויכול פשוט ללכת לישון. עליו להמשיך לשלב הבא של עשיית טוב אקטיבית, כאשר הטוב העליון והאולטימטיבי הוא לימוד התורה [תורה תמימה].