הקריאה לאדם לכוון את יראתו ומבטו אל הבורא בלבד, טומנת בחובה הבטחה להשגחה מלאה ולסיפוק כל צרכיו הקיומיים. דברים אלו נאמרו על ידי דוד המלך על רקע גלותו בין הפלשתים, תקופה שבה לא היה לו מי שיספק את מזונו, אך בזכות יראתו את ה' הוא לא סבל ממחסור [רד"ק].
המילה יְרְאוּ משמשת כאן בלשון ציווי, כלומר דרישה להיות במצב של יראה ופחד [רש"י, מצודת ציון]. מבחינה דקדוקית, האות אל"ף במילה זו היא נחה ואינה נהגית. פרשנים מסבירים כי צורתה של המילה שונתה בכוונה והאל"ף נותרה בה כדי להבדיל אותה מהפועל "לראות", וכך למנוע בלבול עם משמעות של ראייה [רד"ק, אבן עזרא, מנחת שי].
לגבי זהותם של קְדֹשָׁיו, קיימות מספר גישות. גישה אחת רואה בהם אנשים המקדישים את עצמם במלואם לה' [ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מפרשת כי מדובר באנשים המונעים מעצמם את ריבוי התאוות, עוזבים את עסקי העולם הזה ומסתפקים במועט, בדומה לנזיר הפורש מן היין ונקרא קדוש [רד"ק, אבן עזרא]. עם זאת, הודגש כי בניגוד לנזירים של עובדי האלילים, שסבלו ממחסור בעקבות בריחתם מהחברה או מחוסר השתדלות, התורה אינה דורשת מהאדם לחסר מעצמו את טוב העולם. קדושי ה' נדרשים רק לשמור את מצוות התורה, וה' כבר ידאג להזמין את מזונותיהם [מלבי"ם].
היראה הנדרשת בפסוק אינה יראה רגילה. על האדם לירא את ה' מצד גדולתו בלבד, ולא מתוך פחד מעונש. כמו כן, עליו לשאוף להיות נקי מעוון, בדומה ליעקב אבינו שחשש שמא חטא שוגג ימנע ממנו את ההבטחה האלוהית [אלשיך]. כאשר האדם ירא את ה' לבדו, מבלי לבטוח באנשים אחרים או רק בכוחו ובהשתדלותו האישית, הוא זוכה להבטחה שאֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. במצב כזה, ה' מכין עבורו את ההצלחה ומספק את כל צרכיו מאליו, לעיתים אף מעבר למה שהאדם היה מסוגל להשיג בכוחות עצמו [מאירי, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].