שלמות המידות ויראת ה' הפנימית נבחנות בראש ובראשונה ביכולתו של האדם לשלוט על דיבורו ומעשיו [אבן עזרא, מאירי]. השמירה על טוהר הדיבור אינה דורשת פרישה מן החברה והתבודדות במדבר, אלא להפך, היא נבחנת דווקא בתוך המציאות החברתית במקום שבו קיימים חיכוך ורע, ושם נדרש האדם לסור מן הרע ולבחור בטוב [מלבי"ם].
ההנחיה נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע כוללת בתוכה איסור מקיף על כל סוגי לשון הרע, רכילות, עדות שקר, וקללת הזולת, השופט, המלך או חלילה ברכת ה' [רד"ק, מאירי, מלבי"ם]. יתרה מכך, יש להימנע מדיבור רע גם כאשר ישנה סיבה מוצדקת לכעוס או להתרעם [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לאיסור הפורמלי של לשון הרע, ישנה אזהרה שלא להתרגל לדבר שקרים או לספר דברים רעים אפילו אם הם גלויים וידועים לכל, כדי שלא להרגיל את הנפש לדיבור פגום [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה, מזהיר מפני חוסר כנות ודורש דבקות באמת [ביאור שטיינזלץ]. מוקד האיסור כאן הוא צביעות, כלומר מצב שבו אדם מדבר אחד בפה ואחד בלב. גם כאשר הדיבור עצמו נשמע טוב וחיובי, אם הלב חושב רעה ומתכנן לפגוע בזולת, הרי זה דיבור של מרמה המפר את הציווי שלא לשנוא את האח בלב [רד"ק, מאירי]. הקפדה זו נדרשת אפילו ברמה השטחית ביותר, של הימנעות מסיפור דברי מרמה מן השפה ולחוץ, גם ללא כוונה לפעול על פיהם [אלשיך].
הפרשנים מבחינים בין המילים השונות בפסוק. בעוד שהמילה לְשׁוֹנְךָ מכוונת לדיבור שכלתני ומחושב, המילה שְׂפָתֶיךָ מתייחסת לדיבור חיצוני ופשוט יותר [מלבי"ם].
ברקע הדברים עומדת דמותו השלילית של דואג האדומי, שעל אף שהיה נעצר לפני ה', חטא והחטיא בהוצאת לשון הרע על עיר הכהנים, ובכך המחיש את הסכנה העצומה שבדיבור רע ומרמה [מלבי"ם].