בבריחתו מפני שאול המלך, מצא דוד מקלט בארץ פלשתים והגיע אל העיר גת. כאשר זיהו אותו עבדי מלך גת כלוחם הגדול שהכה בפלשתים, הם דרשו להורגו. בהיותו בסכנת חיים ממשית, נקט דוד בתכסיס הישרדות נואש: הוא העמיד פנים שנטרפה עליו דעתו. לאחר שניצל בדרך נס ונמלט מהמקום, חיבר דוד את המזמור הנוכחי כשיר תהילה והודיה לה'. מהותו המרכזית של המזמור היא להדגים כיצד השגחת ה' הפרטית חופפת על הצדיקים, שומרת עליהם מכל פגע, וכיצד ה' קרוב לשמוע את תפילתם [מלבי"ם]. כדי לבטא את עוצמת השמחה וההודיה על ההצלה, בחר דוד לחבר את המזמור על פי סדר אותיות הא'-ב' [רד"ק, מאירי].
הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה "טעם" בצירוף בְּשַׁנּוֹת֣וֹ אֶת־טַ֭עְמוֹ היא שכל, חכמה ודיבור הגיוני. כלומר, דוד שינה במכוון את דבריו ואת התנהגותו, עשה את עצמו כשוטה, הוריד ריר על זקנו וקשקש על דלתות השער. הוא עשה זאת מתוך ידיעה שבדרך כלל בני אדם אינם פוגעים לרעה באנשים שאיבדו את שפיותם [אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד, רש"י, ביאור שטיינזלץ, מאירי].
באשר למילים לִפְנֵ֣י אֲבִימֶ֑לֶךְ, עולה קושי מתוך התיאור ההיסטורי בספר שמואל, שם מפורש ששמו של מלך גת היה אכיש. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשם "אבימלך" אינו שם פרטי, אלא תואר מלכותי כללי שניתן לכל מלכי פלשתים, בדומה לתואר "פרעה" שניתן לכל מלכי מצרים. גישה נוספת גורסת כי לאכיש פשוט היו שני שמות שונים שבהם היה מוכר [אבן עזרא, רד"ק]. מנגד, ישנו פירוש המבוסס על מדרש אגדה, לפיו אכיש מכונה כאן "אבימלך" כדי לרמז על כך שנהג בצדקות, בדומה לאבימלך מלך גרר מימי אברהם, שכן הוא סירב להרוג את דוד למרות לחצי יועציו [רש"י].
העובדה שהמלך בחר לגרש את דוד ולא שמע לקול עבדיו שביקשו להמיתו, מהווה עדות מובהקת להשגחה פרטית [מלבי"ם]. בנוסף, המילים וַ֝יְגָרְשֵׁ֗הוּ וַיֵּלַֽךְ טומנות בחובן נס נסתר הקשור לאופן עזיבתו של דוד. באופן טבעי, אדם משוגע שמגרשים אותו אינו הולך לדרכו בנחת, אלא קופץ, רוקד או משתולל. דוד, לעומת זאת, פשוט הלך משם באופן רגיל. לכאורה, התנהגות מיושבת זו הייתה אמורה לעורר את חשדם של המלך ואנשיו ולחשוף שדוד הוא למעשה אדם שפוי. הנס היה שאף אחד מהם לא שם לב לכך, והוא הורשה ללכת ללא פגע. לחלופין, הליכתו האיטית של דוד נועדה למנוע מראית עין של אדם שפוי הנס על נפשו מתוך פחד, ובכך חיזק דוד את אמונתם שהוא אכן משוגע [אלשיך].