לאחר ההודאה על ההצלה בעבר, התפילה פונה אל העתיד מתוך הכרה בצורך התמידי בהשגחה אלוהית. המשורר מבקש מה' לֹא תִכְלָא, כלומר לא תמנע [רש"י], את רחמיך ממני, וכי חסד ה' וַאֲמִתְּךָ – שהיא אמיתת הבטחתו [מצודת דוד] – תמיד יִצְּרוּנִי, כלומר ישמרו עליי [רש"י, שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי בקשה זו נובעת מההבנה שלאדם יש צורך תמידי בחסד ה'. כשם שה' הושיע אותו מהצרה שבה היה נתון, כך הוא מתפלל שיינצל מכל צרה עתידית ושרחמי ה' לא ייפסקו ממנו לעולם [רד"ק, מאירי]. יש הרואים בבקשה זו מעין קריאה לגמול הדדי: מכיוון שהמשורר הודה לה' וסיפר את תהילתו, הוא מבקש שה' ישיב לו כגמולו וימשיך להרעיף עליו רחמים [מצודת דוד]. יתרה מזו, החסד והאמת שהמשורר אך עתה סיפר והכריז עליהם בקהל רב, הם אלו עצמם שיעמדו לו וישמרו עליו מכל צרה [אבן עזרא].
הבחנה עמוקה עולה ביחס למידות האלוהיות השונות המוזכרות בפסוק. בעוד שמידת הרחמים דורשת זכות מסוימת מצד האדם כדי להתעורר, מידות החסד והאמת פועלות ללא תלות בזכויות. משום כך, המשורר מתפלל ומבקש במפורש על הרחמים שלא יימנעו ממנו, אך לגבי החסד והאמת הוא מצהיר בביטחון גמור שהם ישמרו עליו תמיד, ללא צורך בבקשה. זווית נוספת מציעה שהבקשה לרחמים היא למעשה התחינה שחסד ה' ואמיתו יינתנו כמתנת חינם גמורה, מבלי שהדבר ינכה מזכויותיו של האדם [אלשיך].