מהותו האמיתית של הקשר בין האדם לה' אינה מושתתת על מתנות חומריות או טקסי כפרה, אלא על הקשבה פנימית וציות לרצונו. כאשר האדם מבקש להודות על החסדים הרבים שנעשו עמו, המענה הראוי אינו מתבטא בהקרבת קורבנות, אלא במוכנות רוחנית לשמוע בקול ה'.
הפרשנים מבארים תחילה את סוגי הקורבנות המוזכרים: זֶבַח הוא קורבן שלמים, וּמִנְחָה היא קורבן הבא מסולת ושמן [רד"ק, אבן עזרא]. לעומתם, עוֹלָה באה לכפר על ביטול מצוות עשה או על הרהור הלב, וַחֲטָאָה היא קורבן חטאת על עבירות של לא תעשה [רד"ק, אלשיך].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין לה' חפץ מהותי בקורבנות עצמם [מאירי]. בניגוד למלך בשר ודם המצפה לתשלום ולמתנות בתמורה להטבותיו, חסדיו של ה' אינם דורשים תמורה [אבן עזרא, אלשיך], ועל כן ההודיה לה' אינה צריכה להתבטא בהבאת קורבן [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, ה' אינו חפץ בכך שהאדם יחטא רק כדי שיביא לאחר מכן קורבן לכפרה [מצודת דוד, אלשיך].
עולה השאלה, כיצד ניתן לומר שה' לא שאל קורבנות, הרי התורה מלאה בציוויים עליהם? הפרשנים מסבירים כי ביום מתן תורה, הציווי הראשוני של ה' היה אך ורק לשמוע בקולו, ללא כל אזכור של קורבנות [רש"י, רד"ק]. הקורבנות צוו רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שהעם החל לחטוא, שכן אדם שאינו חוטא אינו זקוק להם כלל [רד"ק]. אמנם ישנם קורבנות ציבור קבועים כמו התמידים, אך הם נועדו לכפר על חוטאים שאינם מודעים לחטאם [רד"ק], או שהם מהווים רק נחת רוח לה' ואינם חובה שנועדה להכביד [רש"י]. בסופו של דבר, גם אם ה' ציווה על הקורבנות בתורתו, הם אינם רצונו ובקשתו המקורית [מלבי"ם]. אדרבה, לֹ֣א שָׁאָֽלְתָּ, כלומר לא ביקשת אותם [מצודת ציון].
במקום קורבנות, ה' מבקש ציות. המילים אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי מבטאות רעיון זה. המילה כָּרִיתָ משמעותה חפרת או עשית חלול [רש"י, מצודת ציון], בדומה לאדם החופר וכורה בור [רד"ק, אלשיך]. הכוונה היא שה' פתח והכין את אוזניו של האדם כדי שיוכל לקלוט דברים, להבין ולשמוע אל דברי התורה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי הרעיון המרכזי כאן מקביל לדבריו של שמואל הנביא: השמיעה בקול ה' טובה ורצויה הרבה יותר מהבאת זבחים וקורבנות.