הפסוק מבטא את תגובתו של המשורר כלפי אויביו הלועגים לו ושמחים במפלתו, ומציג את הצדק שייעשה עמם. מצבו של המשורר משקף לא פעם את מצבה של האומה כולה, שכן כל ביטוי של עוני ואביונות בספר תהלים מכוון כנגד עם ישראל [רש"י].
הפרשנים נחלקו במשמעות המילה יָשֹׁמּוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת שממון, חורבן והרס. לעומת זאת, פרשנים אחרים מפרשים זאת מלשון תמהון, השתוממות ובהלה [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
גם הצירוף עַל עֵקֶב זוכה למספר כיווני חשיבה. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בלשון שכר וגמול, כלומר האויבים יקבלו את עונשם כתוצאה ישירה ממעשיהם. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון עקבות ומדרך כף רגל, ללמד שהעונש יבוא עליהם מידה כנגד מידה, בדיוק בדרך שבה הלכו כדי להרע למשורר [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת קושרת את המילה לסוף ולאיחור, שכן העקב נמצא בקצה הגוף. לפי פירוש זה, האויבים ישתוממו בסופו של דבר, או שיתמהו מדוע איחרו כל כך להתבייש במעשיהם ולשוב בתשובה [אבן עזרא, אלשיך].
המילה בָּשְׁתָּם מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כבושה שהאויבים גרמו למשורר בעת צרתו, בין היתר על ידי הוצאת דיבת שקר [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי]. אולם, יש המסבירים כי הכוונה היא לבושה העצמית של האויבים, שישובו כלעומת שבאו כשהם מבוישים ונבוכים [ביאור שטיינזלץ].
בסיום הפסוק מוזכרים האויבים הָאֹמְרִים לִי הֶאָח הֶאָח. הפרשנים מסכימים כי המילה הֶאָח היא קריאה המבטאת שמחה לאיד. האויבים מתהללים ושמחים כשהצרה באה על המשורר, והמילה "לי" משמעותה "עליי" או "בגללי" [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מאירי]. הכפילות של המילים הֶאָח הֶאָח אינה מקרית; היא מבטאת שמחה כפולה של האויבים, גם על עצם הרעה שהתרחשה, וגם על כך שזכו לראות אותה במו עיניהם [אלשיך].