לעומת מפלתם של האויבים, מתעוררת שמחתם העמוקה של החוסים בה'. שמחה זו אינה נובעת רק מעצם ההצלה, אלא מהקשר הישיר עם ה' ומגילוי גדולתו בעולם בעקבות הנסים שהוא עושה לחסידיו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
השמחה מתוארת בשני רבדים: יָשִׂישׂוּ מבטא את הפעולה החיצונית והגלויה של השמחה, ואילו וְיִשְׂמְחוּ מתייחס לתחושת השמחה הפנימית שבלב [מלבי"ם], שמחה הנובעת גם מהפצת צדק בעולם [אבן עזרא].
ייחודם של מְבַקְשֶׁיךָ הוא בכך שהם שמחים בְּךָ. בשונה ממי שמחפש תכלית חומרית ושמח רק כאשר הוא מוצא אותה, מבקשי ה' שמחים בעצם החיפוש והבקשה, שכן הקרבה לה' היא המטרה כולה [מלבי"ם]. שמחתם שלמה משום שהיא מכוונת ישירות לשמו הגדול של ה', מתוך רצון לדבוק בו עצמו ולא רק בהארות נמוכות יותר [אלשיך].
הפסוק ממשיך ומתאר כיצד יֹאמְרוּ תָמִיד (מילה הנכתבת במסורת המדויקת ללא ו' החיבור בתחילתה [מנחת שי]): יִגְדַּל ה'. הכוונה היא שכאשר באה הישועה, הם מהללים את ה' ומכריזים על גדולתו ונפלאותיו, וכך שמו מתגדל בעולם [רד"ק, מצודת דוד]. אותם אנשים נקראים אֹהֲבֵי תְּשׁוּעָתֶךָ, שכן הם אינם מבקשים עזרה משום גורם אחר, אלא אך ורק מה' [רד"ק, מצודת דוד].
במבט עמוק יותר, אדם רגיל אינו אוהב "תשועה", שכן היה מעדיף שלא להיקלע לצרה כלל ולא להזדקק להצלה. אולם, אוהבי תשועת ה' אוהבים את הישועה עצמה, משום שדרכה מתקדש ומתגדל שמו של ה' בעולם. שאיפתם התמידית היא שגדולת ה' תתגלה, ולכן הם חפצים בישועתו המביאה לכך [מלבי"ם], מתוך ציפייה לשלמות שמו של ה' ולגאולת השכינה [אלשיך].