אדם הניצב מול שוקת שבורה, כשצרותיו הפיזיות ומשאו הרוחני סוגרים עליו מכל עבר, חווה רגע של שבירה מוחלטת. במצב זה, תחושת חוסר האונים כה עמוקה, עד שהיא משתקת את היכולת להבין, להתמודד או אפילו לראות נכוחה את המציאות.
המשורר מתאר מצב שבו אָפְפוּ – כלומר סבבו, הקיפו ועטפו אותו – רָעוֹת עַד אֵין מִסְפָּר [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ, מאירי]. הפרשנים מסכימים כי צרות אלו אינן מקריות, אלא תולדה ישירה של מעשי האדם, שכן הפגעים בעולם באים לרוב בעקבות חטאים [רד"ק]. בשלב זה, מצהיר המשורר כי הִשִּׂיגוּנִי עֲוֹנֹתַי: חטאיו רדפו אחריו ומצאו אותו במקום העונש, ללא כל דרך מילוט [רד"ק]. יש המפרשים כי המילה "עוון" כאן מתייחסת לעונש עצמו ולרעה שבאה על האדם, שכן החטא הוא סיבתם [אבן עזרא], ויש הרואים בכך תיאור של המקטרגים הרוחניים שנוצרו מהחטאים והדביקו את המשורר [מצודת דוד]. מתוך כך, המשורר אינו מתלונן על ייסוריו, אלא מכיר בכך שהם גמול צודק למעשיו [שטיינזלץ]. קיימת גם הבחנה בין רעות פיזיות המאיימות על הגוף, לבין העוונות המהווים סכנה חמורה בהרבה, שכן הם משחיתים את הנפש [אלשיך].
כובד המשקל של הייסורים והחטאים מביא למצב של וְלֹא־יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת. הפרשנים מציעים כמה רבדים לעיוורון זה. ברובד הפיזי והנפשי, ריבוי הצרות שהקיפו אותו מכל עבר הכהו את עיניו [שטיינזלץ, מצודת דוד, מאירי]. ברובד הרוחני, ריבוי החטאים עצמם הוא שמנע ממנו לראות את מראה הלב ולהכיל את מספרם [רד"ק, אבן עזרא]. גישה מעמיקה נוספת מסבירה כי החטאים מטמטמים את עיני האדם ומונעים ממנו לראות את הרעה המתקרבת כדי לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה בזמן [אלשיך], או שעיניו טחו מלהבחין בקשר הישיר שבין החטא לבין הייסורים שבאו בעקבותיו [מלבי"ם].
החטאים עָצְמוּ, התרבו [מצודת ציון], עד שהם רבים מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי. מעבר לתיאור של כמות עצומה, יש כאן תובנה פסיכולוגית על טבעו של החטא: עבירות דקות וקלות כחוט השערה, שהאדם מסיח מהן את דעתו ואינו בוחן אותן, הולכות ומתעבות עד שהן הופכות לעצומות וגסות [אלשיך]. הגדלת החטאים והקטנת הזכויות היא דרכו הראויה של החסיד העומד בתפילה ומבקש כפרה ורחמים [רד"ק].
המשבר מגיע לשיאו במילים וְלִבִּי עֲזָבָנִי. הלב, המייצג את מרכז החיות וההכרה, קורס. המשורר נותר ללא אומץ לב [מצודת דוד], ללא כוח חיים, תקווה ובינה [שטיינזלץ], וכאילו נשאר ללא לב כלל [אבן עזרא]. דעתו עזבה אותו מרוב פחד או מחוסר יכולת לספור את חטאיו [רד"ק], וכל עצתו ותושייתו אבדו [מאירי]. הלב, שהיה אמור להבחין בדקות ולעורר את האדם לתשובה כשהחטאים היו עוד קטנים, נטש את המערכה ולא השכיל להבין כי הרעות באו בגלל העוונות [אלשיך, מלבי"ם].