תארו לעצמכם שאתם רוצים להגיד תודה ענקית למלך חזק וגדול שנתן לכם המון דברים טובים. בטח הייתם חושבים להביא לו מתנה יקרה מאוד בתמורה, נכון? אבל ה' הוא לא כמו מלך רגיל של בני אדם. כשאנחנו רוצים להודות לו על כל החסדים שהוא עושה איתנו, הוא לא מחפש שניתן לו מתנות כדי "לשלם" לו בחזרה.
ישנם סוגים שונים של קורבנות שאנשים היו מביאים: זֶבַח שהוא קורבן שלמים, וגם מִנְחָה שהיא קורבן מיוחד שעשוי מסולת ושמן. יש גם עוֹלָה שבאה לתקן מחשבות לא טובות או מצוות ששכחנו לקיים, וגם חֲטָאָה שהיא קורבן שמביאים כשעושים משהו שאסור. אבל על כל אלה נאמר לה': לֹא שָׁאָלְתָּ, כלומר, לא באמת ביקשת אותם.
אולי תשאלו, אם ה' לא רוצה קורבנות, למה התורה מלאה בציוויים עליהם? התשובה היא שביום שבו ה' נתן לנו את התורה, הוא ביקש מאיתנו רק דבר אחד: להקשיב בקולו. הציווי על הקורבנות הגיע רק מאוחר יותר, כשאנשים התחילו לטעות והיו צריכים דרך לתקן. ה' ממש לא רוצה שאדם יעשה משהו רע רק כדי שאחר כך יביא קורבן.
במקום מתנות, ה' מבקש שפשוט נקשיב לו ונעשה את מה שהוא מבקש. כשהמשורר אומר אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי, המילה כָּרִיתָ פירושה חפרת או פתחת, כמו אדם שחופר בור. הכוונה היא שה' פתח והכין את האוזניים שלנו כדי שנוכל לקלוט, להבין ולשמוע את דברי התורה. בסופו של דבר, להקשיב בקול ה' זה הדבר הטוב והרצוי ביותר, הרבה יותר מכל קורבן שבעולם.