קרה לכם פעם שעשיתם משהו טוב, לא בגלל שמישהו הכריח אתכם, אלא פשוט כי ממש רציתם לעשות את זה מכל הלב? זה בדיוק מה שדוד המלך מרגיש. כשהוא אומר לה' לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי, הוא מתכוון שהרצון הכי גדול שלו הוא לעשות את מה שה' מבקש, מתוך אהבה פנימית ולא מתוך תחושת חובה. דוד עשה מעשים טובים בלי לחפש פרסים או כבוד אישי. למשל, כשהוא יצא להילחם בגוליית, הוא לא עשה זאת כדי להיות מפורסם, אלא אך ורק מתוך רצון טהור לקדש את שם ה'.
איך מגיעים לחיבור כזה חזק? דוד ממשיך ואומר וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי. המילה מֵעָי מתארת את האיברים הפנימיים שלנו, כמו הלב והשכל. דוד מרגיש שהתורה היא לא רק מילים שכתובות בספר או שאומרים בפה, אלא היא נמצאת עמוק בתוך הלב שלו והפכה לממש חלק ממנו. בגלל שהתורה שמורה כל כך עמוק בתוכו, הוא תמיד חושב עליה ויודע בטבעיות מה הדבר הנכון והטוב לעשות.