תהלים, פרק מ׳, פסוק ט׳

החיבור השלם לה' נובע מדחף פנימי של הכרת הטוב, שבו רצונו האישי של האדם מזדהה לחלוטין עם רצון בוראו והוא פועל לשם שמים ללא מניעים אישיים, ולכן הוא מצהיר כי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי. הפנמה עמוקה זו באה לידי ביטוי בכך שוְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי, כלומר התורה אינה רק אמירה חיצונית אלא היא שמורה בלב, בשכל ובמצפון, עד שהאדם פועל מתוך מוסר טבעי וכלל אינו זקוק לספר כתוב כדי לדעת כיצד לנהוג. ביטוי היסטורי לכך הוא דוד המלך, שיצא להילחם מתוך רצון טהור לקדש את שם ה', כאשר ההלכות המאשרות את כשרותו לבוא בקהל היו מוצקות וברורות בליבו. לצד משמעות רוחנית זו, ישנה תפיסה מעשית ופיזית יותר ולפיה התורה חודרת ממש אל תוך האיברים הפנימיים, שכן המזון שהאדם מכניס לגופו נברר ונאכל אך ורק על פי כללי ההלכה.