קרה לכם פעם שמישהו ניסה להציק לכם, ובמקום לרצות להחזיר לו, רק קיוויתם שהוא יבין שהוא טועה ויתבייש במה שעשה? זה בדיוק מה שמרגיש דוד המלך. הוא מבקש מה׳ שיעזור לו מול האויבים שלו, אבל הוא לא מתפלל שיקרה להם משהו רע, אלא רק שהם ירגישו בושה גדולה ויבינו שהם טעו.
דוד מחלק את האויבים שלו לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי לִסְפּוֹתָהּ. המילה לִסְפּוֹתָהּ פירושה לאבד ולהרוס. אלה אנשים שבאמת עושים מעשים רעים ומנסים לפגוע בו. הקבוצה השנייה היא חֲפֵצֵי רָעָתִי, ואלה אנשים שלא עושים כלום, אבל בתוך הלב שלהם הם מקווים בסתר שיקרו לדוד דברים רעים.
דוד מתפלל שכאשר האויבים האלה יראו שה׳ שומר עליו, הם ירגישו אכזבה עצומה. הוא מבקש עונש שונה לכל קבוצה: לאויבים שבאמת ניסו לפגוע בו הוא מבקש שיֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ, כלומר שירגישו מבוכה גדולה מאוד גם בתוך עצמם וגם מול אנשים אחרים. אבל לאלה שרק קיוו בלב לרעתו, הוא מבקש שוְיִכָּלְמוּ, כלומר שירגישו בושה קצת פחות חזקה. מרוב שיהיה להם לא נעים, הם יִסֹּגוּ אָחוֹר, הם ירתעו, יסתובבו וילכו לאחור, ממש כמו אדם שמסתיר את הפנים שלו מרוב בושה.
למה דוד מבקש שהם רק יתביישו ולא יענשו בעונש קשה יותר? כי דוד מלא ברחמים. האויבים האלה הם חלק מעם ישראל, ודוד מקווה שהבושה הגדולה תגרום להם לחשוב על המעשים שלהם, לתקן את ההתנהגות שלהם ולבחור בדרך טובה יותר.