לאחר החטא, עולה חרדה עמוקה מפני ניתוק רוחני ואובדן הקרבה לה'. הבקשה המובעת כאן אינה לתוספת של מעלה או השגה, אלא תחינה נואשת שלא לאבד את המדרגה הרוחנית שכבר הייתה קיימת, ושלא להידחות מקרבתו של הבורא.
הבקשה אַל־תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ מבטאת פחד מפני דחייה בעקבות החטא [ביאור שטיינזלץ]. היראה היא מפני מצב שבו ה' יתייחס אליו כאדם שנוא ומתועב, ולכן הוא מבקש שה' ימשיך להביט בו בעין של רחמים ואהבה [רד"ק]. מעבר לדחייה האישית, ההשלכה מלפני ה' משמעותה עזיבת האדם לחסדי המקרים ופגעי הזמן, והסרת ההשגחה הפרטית המגינה עליו [מצודת דוד, מלבי"ם]. יש המבארים כי החרדה היא מפני ירידה רוחנית מהותית; בעוד שקודם לחטא התהלך במדרגה העצמאית והעליונה של "לפני ה'" בדומה לאבות האומה, כעת הוא חושש שאיכותו הרוחנית נפגמה והוא יושלך ממדרגה זו [אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק, וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל־תִּקַּח מִמֶּנִּי, מתמקדת התפילה בצדדי הקדושה הפנימיים [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי רוח הקודש שכנה בו מאז ומתמיד, ובאמצעותה, בדרגת נבואה, היה מחבר את מזמורי התהילים. בעקבות החטא ורוב הצער עליו, הוא חש כיצד רוח הנבואה מסתלקת ממנו, והוא מתחנן שהיא לא תילקח ממנו לצמיתות אלא תשוב אליו [רד"ק, מאירי]. רוח הקודש היא זו שמנהיגה את האדם בדרכי האמת ועוזרת לו להגיע לשלמות נפשו [מלבי"ם], אך כדי שהיא תוכל לשרות באדם, עליו להכין עבורה לב טהור ורוח נכונה [אלשיך]. חרדתו מנפילה ממעלת אנשי רוח הקודש באה על פתרונה, שכן מצינו שבאחרית ימיו העיד על עצמו "רוח ה' דיבר בי", עדות לכך שתפילתו התקבלה ורוח הקודש לא נלקחה ממנו [אבן עזרא].