הפסוק משתמש בדימויים מעולם הטהרה הפיזית כדי לתאר את תהליך הניקוי העמוק של הנפש מחטאיה, תוך השוואת פגם הנפש לכתם בבגד או לנגע הצרעת בגוף [רד"ק, אבן עזרא].
הפרשנים מסבירים כי המילה תְּחַטְּאֵנִי אינה מתייחסת לעשיית חטא, אלא להפך – זוהי לשון ניקוי, טיהור והסרת החטא והטומאה [תורה תמימה, רד"ק, מצודת ציון]. דוד מבקש מה' שיטהר אותו בְאֵזוֹב, שהוא סוג של עשב [מצודת ציון] המשמש במקרא לטיהור מצורעים וטמאי מתים [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. המילה אַלְבִּין מתפרשת כפועל עומד, כלומר משמעותה היא "אני אהפוך ללבן" [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
מאחורי בקשת הטהרה מסתתר רקע היסטורי קשה. בעקבות חטאו, דוד המלך נענש ונצטרע למשך שישה חודשים. בתקופה זו סבל ייסורים, השכינה הסתלקה ממנו, והסנהדרין התרחקה ממנו. דוד התחנן לה' למחילה ולסימן פומבי שיעיד על כך, אך ה' השיב לו שההוכחה המלאה לכפרתו תתגלה רק בימי שלמה בנו, כאשר שערי קודש הקודשים בבית המקדש ייפתחו רק בזכות הזכרת חסדי דוד [תורה תמימה, מלבי"ם]. דוד מבין כי הניקיון מחטא דורש מירוק וכאב, והוא מסכים לקבל על עצמו את ייסורי הטהרה [ביאור שטיינזלץ].
מדוע נבחר דווקא האזוב לטיהור? האזוב, בהיותו צמח נמוך, מסמל הכנעה ושפלות רוח, שהן התרופה לגאווה וללשון הרע המביאים את נגע הצרעת. דוד מבקש מה' שיתחיל את תהליך הטהרה על ידי נטיעת ענווה בלבו. מתוך הכנעה זו, דוד ישלים את התהליך בעצמו – ולכן הוא אומר וְאֶטְהָר, בלשון פעולה שלו. תשובה עמוקה זו, הנעשית מאהבה ומתוך שפלות, הופכת את הזדונות לזכויות, ומלבינה לחלוטין את הכתם [אלשיך].
הבקשה תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין מהווה משל לכפרה גמורה ומוחלטת, שבה לא נשאר כל רושם או זכר לחטא [מצודת דוד, מאירי]. עם זאת, יש המקשרים זאת ישירות להלכות הצרעת: נגע הצרעת נראה על העור ככתם לבן ועז כשלג. על פי ההלכה, אם הצרעת פושה ומתפשטת על כל עורו של האדם עד שהוא הופך כולו ללבן – הוא נחשב טהור. כך, התפשטות הנגע והייסורים הרבים שהלבינו את גופו של דוד כשלג, הם אלו שכיבסו אותו מעוונו והביאו לטהרתו המלאה [מלבי"ם].