כותרת המזמור מציבה את הרקע ההיסטורי והנפשי לשורות הבאות, ומעגנת אותן באחד הרגעים הדרמטיים בחייו של דוד המלך: העימות והתוכחה שלאחר מעשה בת שבע. המזמור חובר כתפילה אישית על סליחת העוון, מתוך חרטה עמוקה, לאחר שנתן הנביא הוכיח את דוד, דוד התוודה על חטאו, והנביא שב לביתו [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
המילה בְּבוֹא מציינת את הגעתו של נתן להוכיח את דוד בשם ה' [מצודת דוד]. מבחינה מסורתית ודקדוקית, בספרי ספרד מילה זו נקראת בגעיה (מתג קריאה) [מנחת שי]. מעבר לכך, הביטוי בְּבוֹא אֵלָיו טומן בחובו משמעות עמוקה של חסד אלוהי: הנביא נשלח אליו לבדו, בסתר. ה' חס על כבודו של דוד ולא הוכיח אותו לעיני העם כולו. עובדה זו עוררה בדוד שמחה והכרת הטוב על כך שה' עדיין חפץ בו ונותן לו הזדמנות לתקן את מעשיו מבלי לביישו ברבים [אלשיך].
הצורך בתוכחה החיצונית נבע מכך שדוד לא ראה במעשהו חטא חמור בתחילה. הוא סבר שבת שבע אינה אשת איש באמת, שכן ניתן לה גט כריתות מראש, והיא נחשבה לבת זוגו המיועדת. משום שהדבר היה קל בעיניו, הוא היה זקוק לנביא שיעורר את אוזנו להבין את הפגם במעשיו [אבן עזרא, אלשיך].
התוכחה על כך כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע כללה דברים קשים, ובהם הבשורה כי העוון יתמרק בייסורים שילוו את דוד ואת צאצאיו [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, מיד לאחר התוכחה, דוד שב בתשובה. בעקבות זאת בישר לו נתן כי ה' העביר את חטאו והוא לא ימות. עצם הבשורה הזו, המבטיחה חיים ומחילה, מעידה על כך שדוד כבר הספיק לעשות תשובה אמיתית בלבו מיד עם שמיעת הדברים [אבן עזרא].