לאחר כישלון רוחני עמוק, מתעוררת ההכרה כי תשובה אמיתית דורשת שינוי פנימי יסודי ועקירת השורשים שהובילו לחטא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי בקשה זו היא תפילה לסיוע אלוהי בהתמודדות מול יצר הרע, כדי למנוע נפילה וחטא בעתיד [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. דוד המלך מזהה כי הטבע האנושי והתאווה החומרית הנטועה באדם הם שמובילים אותו לחטוא, ולכן יצר הרע נחשב לכוח טמא שיש להיטהר ממנו [תורה תמימה, אבן עזרא].
הפרשנים נחלקו ביחס שבין שני חלקי הפסוק. יש שפירשו כי הבקשות עבור לֵב טָהוֹר ועבור וְרוּחַ נָכוֹן, כלומר רוח ישרה ונאמנה, הן כפל עניין במילים שונות המבטאות יחד את הצורך בחידוש ההבנה והרגש הפנימי [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מצביעים על הבדל מהותי ופסיכולוגי בין הלב לרוח, ומסבירים דרכו מדוע הלב זקוק לבריאה במילה בְּרָא ואילו הרוח זקוקה רק לחידוש במילה חַדֵּשׁ [אלשיך, מלבי"ם]. הלֵב מייצג את הכלי החומרי והבשר, שהוא משכן התאוות והיצרים. מכיוון שהחומר נוטה מטבעו ומלידתו אל הרע, תיקונו דורש עקירה מוחלטת של הטבע הישן ויצירה של מציאות חדשה לגמרי, בריאה של ממש. לעומת זאת, הרוּחַ היא הנפש הפנימית והשכל. בהיותה ניצוץ אלוהי היא טהורה ומוכנה לטוב ביסודה, והעיוות שבה נוצר רק בשלב מאוחר יותר בעקבות החטא. משום כך, אין צורך לברוא את הרוח מחדש, אלא רק לחדש אותה ולהשיבה למצבה המקורי והטהור [אלשיך, מלבי"ם].
שני הכוחות הללו תלויים זה בזה. גם אם ה' יברא באדם לב טהור, הרי שאם הרוח תישאר פגומה היא עלולה לטמא את הלב מחדש. לכן הבקשה היא לחדש את הרוח ולהפכה לנכונה ויציבה, כדי שתוכל לקבל את קדושת הלב הטהור ולתמוך בה מבלי להיכשל שוב [אלשיך].