תחושת האשמה והחטא אינה פוגעת רק בנפש, אלא מחלחלת ומרסקת גם את הגוף. דוד המלך, לאחר שעומת עם חטאו, מבקש מה' לא רק סליחה, אלא את התחושה המחודשת של השחרור מן המועקה הפיזית והנפשית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבקשה תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה מתייחסת לבשורת הסליחה על החטא. דוד מבקש שה' יודיע לו, רצוי עוד בחייו ועל ידי נביא, כי עוונו נסלח, ובכך תבוא נחמה לנפשו האבלה והכואבת [רד"ק, אלשיך, מצודת דוד].
הפרשנים מציגים אבחנה מעניינת בין סוגי השמחה המבוקשים: שִׂמְחָה מתארת את הרגש הפנימי שבלב, בעוד שָׂשׂוֹן הוא הביטוי החיצוני והגלוי של אותה שמחה. מצבו של החוטא נמשל למצורע היושב מחוץ למחנה בבגדים קרועים וזועק "טמא", מצב ההפוך לחלוטין משמחה וששון. כעת, עם קבלת הסליחה, הוא מבקש לזכות מחדש בשמחה הפנימית ובביטויה החיצוני [מלבי"ם]. גישה משלימה מציעה כי הששון הוא על עצם הסליחה על החטא, ואילו השמחה היא על כך שהחטא ממש הולבן והפך לזכות [אלשיך].
השלב הבא של הריפוי מתבטא במילים תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ. המילה דִּכִּיתָ משמעותה כתישה וריסוק [מצודת ציון]. העצמות, המייצגות את החלק הפנימי והעצמי של האדם [שטיינזלץ] או את תוקף כוחו הגופני [אבן עזרא], נדכאו ונשברו. שבר זה נוצר ממספר סיבות המשתלבות זו בזו: הפחד מה' ותחושת האשמה [רד"ק, שטיינזלץ], הסיגופים הפיזיים של תהליך התשובה [אלשיך], ובעיקר החרדה העמוקה מפני עונש המוות והנבואה הקשה שהטיח בו נתן הנביא [מצודת דוד, מאירי].
אף על פי שנתן הנביא כבר הבטיח לדוד "ה' העביר חטאתך לא תמות", הבטחה זו פטרה אותו רק ממוות, אך לא משאר העונשים שאותם קיבל עליו ככפרה הכרחית. לכן, הוא עדיין זקוק לבשורה משמחת שתביא מזור לעצמותיו המבועתות [רד"ק, מאירי]. הבחירה במילה תָּגֵלְנָה אינה מקרית, שכן היא מציינת תמיד שמחה מתפרצת על דבר חדש או בשורה טובה ופתאומית [מלבי"ם]. כך, כשם שהחטא והפחד ריסקו את הגוף, כך הידיעה הברורה על הרפואה והסליחה תביא לגילה פתאומית, בבחינת "שמועה טובה תדשן עצם" [רד"ק].