הדרך לכפרה על חטאים חמורים שנעשו במכוון אינה יכולה להיסלל באמצעות מנחות חומריות, אלא דורשת התמרה פנימית עמוקה. התורה אינה מצווה על הבאת קורבן חטאת או עולה על חטאים שנעשו במזיד, ולכן אין לעוון כזה כפרה דרך קורבנות פיזיים בלבד [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
המילה וְאֶתֵּנָה נגזרת מלשון מתן [מצודת ציון], וכוונת המשורר היא שאילו ה' היה חפץ בקורבן על חטא זה, הוא היה נותן ומקריב אותו מיד [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אולם, עיקר רצונו של ה' אינו בבשר הזבח או במתנה עצמה [מצודת דוד]. מהותם האמיתית של הקורבנות, שניתנו על חטאי שגגה, היא לשבור את לבו של האדם ולבטל את תאוותיו הבהמיות, כאשר שריפת איברי הקורבן על המזבח מסמלת את שריפת התאוות הללו. על המקריב להפנים שכל מה שנעשה לבעל החיים, היה ראוי שייעשה לו עצמו. לפיכך, אם אדם מצליח להגיע לשברון לב והכנעה אמיתית גם ללא הקרבת בעל חיים, ה' חפץ בכך הרבה יותר [רד"ק, אלשיך].
ה' אינו כמלך בשר ודם הזקוק למתנות, ולכן אפילו קורבן עוֹלָה, הנשרף כליל לשמיים, אינו רצוי אם הוא מגיע ללא הכנעה פנימית [אלשיך]. יתרה מכך, כאשר מדובר בחטא שבין אדם לחברו, אין די בקרבן או בתשובה פנימית בלבד, ויש חובה לפייס תחילה את האדם הנפגע ולהשלים עמו [רד"ק].
מבחינה לשונית, הפסוק מבחין בין שני סוגי רצונות המיוחסים לה': תַחְפֹּץ ו-תִרְצֶה. בעוד שהפועל "חפץ" מבטא נטייה נפשית ורגשית פנימית, הפועל "רצון" מבטא תכונה מחשבתית ושכלית [מלבי"ם]. מכאן עולה שה' אינו מעוניין בקורבן חומרי על חטא זדון, לא ברמה הרגשית ולא ברמה השכלית.