דוד המלך עומד לפני ה' לאחר חטאו, מתוך תחושת שבר עמוקה והבנה כי אין לו כל טענת הגנה או זכות משפטית. בקשתו מבוססת כולה על רחמי שמים ועל חסד אלוקי חינם.
כאשר דוד מבקש חָנֵּנִי, הוא מודה כי מצד שורת הדין ועל פי מעשיו אינו זכאי לכפרה, ואין זה המקום להצגת טיעונים אלא לבקשת חנינה בלבד [רד"ק, המאירי, ביאור שטיינזלץ]. האבן עזרא מוסיף כי הבקשה לחנינה נובעת מכך שהתאווה התגברה על דעתו של דוד ועשתה לו מעין חמס, ולכן הוא זקוק לרחמים. לעומתם, האלשיך מציג גישה שונה לפיה הבקשה חָנֵּנִי היא שלב מקדים וטקטי: אדם שחטא למלך והפך לאויבו, חייב קודם כל לבקש למצוא "חן" בעיני המלך כדי לרכך את כעסו. רק לאחר שהמלך ישוב להיות מרוצה ממנו, יוכל החוטא לבקש את מחיקת העוון עצמו.
הפרשנים עומדים על הכפילות של בקשת החסד והרחמים בפסוק. המלבי"ם מסביר כי דוד מבקש סליחה משני טעמים שונים: האחד הוא מתנת חינם מצד מידת החסד, ולכן אמר כְּחַסְדֶּךָ, והשני הוא רחמים המתעוררים כאשר ה' רואה את דכאות לבו וכניעתו של החוטא, ועל כך אמר כְּרֹב רַחֲמֶיךָ. האלשיך רואה בכך תהליך מדורג: מציאת החן הראשונית דורשת את מידת החסד הגדולה, אך לאחר מכן, מחיקת החטא עצמו מצריכה רק את מידת הרחמים, שהיא קלה יותר ודורשת פחות זכויות.
בבקשתו מְחֵה פְשָׁעָי, דוד מתחנן שה' ימחק לחלוטין את שטר החוב של פשעיו החמורים והמזידים ביותר, שכן הוא יודע שלא יוכל לעמוד בייסורים הנדרשים כדי למרק אותם [אלשיך]. השימוש במילה פְשָׁעָי בלשון רבים, למרות שמדובר לכאורה באירוע אחד, זוכה למספר התייחסויות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחטא מורכב משני פשעים נפרדים: המעשה עם בת שבע, וגרימת מותו של אוריה. האלשיך אף מעמיק וטוען כי בעניין אוריה עצמו היו שני פשעים שונים: עצם ההריגה, והעובדה שנהרג דווקא בחרב בני עמון שעליה היה חקוק סמל של עבודה זרה. פירוש נוסף המובא במפרשים [רד"ק, המאירי] מציע שדוד מנצל את רגע ההתוודות כדי לבקש סליחה ומחיקה לא רק על החטא הספציפי הזה, אלא על כלל הפשעים שעשה בימי חייו.