בקשת הסליחה מנוסחת כאן כפנייה עמוקה להתחדשות רוחנית, תוך שאיפה להעלים את משגי העבר כך שלא יהוו עוד חציצה בין האדם לבוראו.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהבקשה הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי נאמרת על דרך המשל. זוהי פנייה לה' שלא יביט בחטאים, לא יזכור אותם, ימנע את חרון אפו ולא יעניש בגינם [אבן עזרא, רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. רובד נוסף מפרש כי החטאים יוצרים מעין קטיגורים רוחניים המעידים נגד האדם, והבקשה להסתרת הפנים היא תחינה שה' לא יראה להם פנים ולא יאזין להם בבואם לקטרג [אלשיך, מצודת דוד].
בעקבות הסתרת הפנים מהמקטרגים, מגיעה הבקשה וְכָל עֲוֹנֹתַי מְחֵה, שכן כעת, מתוך חרטה ותשובה כנה ובהיעדר מי שיזכיר את העוון, ניתן למחות את העוונות לחלוטין [רד"ק, אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בלשון רבים בחלק זה של הפסוק מצביע על מעבר ממיקוד בחטאים ספציפיים, כמו פרשת בת שבע ואוריה החתי, אל בקשת סליחה כללית על שאר העוונות והחטאים שהצטברו [אלשיך].
הבדל מהותי קיים בין אופי החטאים לאופי העוונות, ומכאן נובע השוני בפעולות המבוקשות עבור כל אחד מהם. חֲטָאָי מתייחסים למעשים בפועל. לאחר עשייתם, למעשים אלו יש קיום חיצוני והם עומדים כביכול מול פני ה', ולכן הבקשה לגביהם היא שה' יסתיר את פניו מהם. לעומת זאת, עֲוֹנֹתַי מתייחסים למחשבות. אלו אינן קיימות מחוץ לאדם, אלא חרוטות על נפשו כפי שכתב חרוט על נייר. לפיכך, הבקשה היא שה' ימחה וימחק אותם כליל מלוח הנפש, עד שלא יישאר להם כל זכר [מלבי"ם].