הדרך המרכזית לתיקון ולתשובה אינה עוברת בהכרח דרך טקסים חיצוניים, אלא דורשת שינוי פנימי עמוק. ההגשה הגבוהה ביותר שאדם יכול להביא לפני ה' היא ענווה כנה ושברון פנימי.
הפרשנים מסכימים כי זִבְחֵי אֱלֹהִים האמיתיים והרצויים אינם הקרבנות הפיזיים שאדם מביא מעולם החי, אלא רוּחַ נִשְׁבָּרָה שהיא שברון הלב וההכנעה הפנימית [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. למעשה, התשובה עצמה נחשבת כהקרבת קרבנות [אבן עזרא]. יתרה מכך, אדם המקריב קרבן פיזי במקדש מקבל שכר רק על אותו קרבן מסוים שהביא, אך מי שדעתו שפלה ורוחו נשברת, נחשב כאילו הקריב את כל סוגי הקרבנות כולם [תורה תמימה]. הקרבן החיצוני נועד ביסודו רק כדי לעורר את אותו שברון רוח [אלשיך], ואם אדם מביא זבח אך לבו אינו נשבר, הקרבן נבזה לפני ה'. לעומת זאת, אפילו אם אין לאדם קרבן פיזי להקריב, ה' לעולם לא ידחה את לבו הנשבר [רד"ק].
בהתבוננות על כוחות הנפש, ישנה הבחנה בין הרוח לבין הלב. רוּחַ נִשְׁבָּרָה מתייחסת לעולמו הפנימי של האדם, המקום שבו נוצרות המחשבות; שבירת הרוח משמעותה הכוונת המחשבות אך ורק לציורי חכמה ויראת ה'. לעומת זאת, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה מתייחס לכלי החיצוני המכיל את יצר הרע וכוח התאווה. שבירת הלב נעשית על ידי צומות והכנעה, המבטלים את התשוקה לחטא [מלבי"ם]. גישה נוספת מציעה כי הפסוק מציג כפל שברון בלב, לב שהוא גם נשבר וגם נדכה, אשר בא לפצות ולהשלים את שבירת הרוח [אלשיך].
התוצאה של הכנעה מוחלטת זו היא הבטחה אלוהית, אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. תפילתו של אדם שפל ברך לעולם אינה נמאסת או נדחית [תורה תמימה]. מתוך אותה רוח נשברה, זכה המשורר לשוב ולהתנבא על הגאולה העתידית [מאירי].