תפילת התשובה האישית מתרחבת בשלב זה לבקשה על העם כולו. כמנהיג האומה, דוד חושש שחטאיו הפרטיים יכתימו את הכלל ויפגעו בו, ולכן הוא מבקש רחמים על עיר הבירה ועל המרכז הרוחני של ישראל [ביאור שטיינזלץ].
הבקשה לבניין ולטובה מעוררת דיון בקרב המפרשים באשר לתקופה שאליה מכוונים הדברים. גישה אחת רואה בכך תפילה על העתיד הקרוב, שבה דוד מבקש שה׳ יבנה את בית המקדש בימי שלמה בנו [רש"י]. מנגד, יש הרואים בפסוק נבואה לתקופות מאוחרות יותר. יש המייחסים את הבקשה לזמן גלות בבל ואשור, מתוך תפילה שה׳ יראה את לבם הנשבר של הגולים ויכונן מחדש את העיר [מצודת דוד]. חכם ספרדי אחד אף הציע שפסוקים אלו הוספו למזמור על ידי אדם חסיד בגלות בבל שהתפלל אותם, שכן ייעודה של ציון כמקום הנבחר לא היה ידוע עד זקנותו של דוד. עם זאת, הגישה המקובלת היא שהדברים נאמרו על ידי דוד עצמו ברוח הקודש [אבן עזרא]. מעבר לכך, יש המפרשים את הפסוק כנבואה על ימות המשיח. לפי גישה זו, בתי המקדש חרבו משום שמעשי העם היו רעים וה׳ מאס בקרבנותיהם, אך לעתיד לבוא ישראל יהיו מאוחדים בלב אחד, ואז תזכה ציון להטבה שלמה [רד"ק].
הפרשנים עומדים על ההבחנה המדויקת שבין שני חלקי הפסוק. צִיּוֹן מסמלת את המרכז הרוחני, מקום המקדש והשכינה. ההטבה עמה אינה מתבטאת בבניית חומות פיזיות, אלא בכך שה׳ ישרה בה את שכינתו. לעומת זאת, יְרוּשָׁלִָם מייצגת את העיר עצמה ואת מקום מושבם של ההמונים, וההטבה עמה היא בנייה של חומותיה החיצוניות [מלבי"ם].
הבקשה הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ מבטאת תקווה לריצוי נצחי ומתמיד מצד ה׳, רצון עליון שלא ייפסק לעולם כל עוד המציאות קיימת [מאירי].