אדם הנתון תחת רדיפה אכזרית זועק לישועה, תוך שהוא מדגיש את חפותו המלאה אל מול האויבים הנחושים לפגוע בו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים בְּלִי עָוֹן מתייחסות למצבו של המשורר: הוא לא פשע, לא חטא ולא עשה שום רע לרודפיו שיצדיק את מסע הנקמה שלהם נגדו [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים מילים אלו כמתייחסות דווקא לתודעתם המעוותת של הרודפים, אשר מדמיינים שמעשיהם הם בְּלִי עָוֹן, ומשכנעים את עצמם שמותר להם להרוג אותו [מלבי"ם].
על אף חפותו, האויבים יְרֻצוּן וְיִכּוֹנָנוּ מולו. הם רצים, מתכוונים ומכינים את עצמם במרץ כדי ללכוד ולהרוג אותו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה וְיִכּוֹנָנוּ משמעותה "ויתכוננו", כאשר האות ת' של בניין התפעל נבלעת בדגש של האות כ' [רד"ק, מנחת שי].
מתוך מצוקה זו עולה התפילה לה': עוּרָה לִקְרָאתִי וּרְאֵה. זוהי בקשה מה' שיתעורר, יראה את סבלו של המשורר, יבחין במזימתם הרעה של האויבים ויציל אותו מידם [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. התעוררות זו של ה' מבוקשת כמשקל נגד לאויבים השומרים על ביתו כדי להמיתו [אבן עזרא]. יש שממקמים בקשה זו באירוע היסטורי ספציפי, ומפרשים כי המשורר מבקש מה' לעמוד מולו, בדיוק בצד השולחן שבו ישב שאול המלך כשהטיל עליו את החנית, כדי להשגיח ולסכל את הפגיעה בו [מלבי"ם].
מבט מעמיק וייחודי על בקשה זו מדגיש את אצילות נפשו של המשורר. הבחירה המדויקת במילים עוּרָה לִקְרָאתִי, כלומר לקראתי ולא לקראתם, נובעת מכך שהרודפים, שאול וסיעתו, הם בני ישראל. לכן, המשורר מבקש מה' שיתעורר ויביט רק בו כדי לראות שהוא זכאי להצלה, אך הוא מבקש במפורש שה' לא יתעורר לבחון את מעשי אויביו, שכן הוא אינו מעוניין שיענשו וימותו בגללו [אלשיך].