המשורר מתאר מצב של סכנה קיומית מצד רודפים אכזרים, תוך שהוא מדגיש את חפותו המלאה ואת חוסר ההצדקה למתקפה נגדו.
הוא מתאר כיצד עַזִּים, כלומר אנשים חזקים ואכזרים [מצודת דוד, שטיינזלץ], יָגוּרוּ עָלַי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפועל זה נגזר מלשון אסיפה והתקבצות, או התגרות והכרזת מלחמה. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון מגורים, דהיינו שהאויבים שוכנים ולנים סביב ביתו של המשורר כדי לארוב לו ולשמור את צעדיו [רש"י, אבן עזרא].
המשורר מצהיר כי הרדיפה מתרחשת לֹא פִשְׁעִי וְלֹא חַטָּאתִי. הפרשנים מסכימים כי האויבים אינם אורבים לו בגלל עוול שעשה להם, אלא מתוך שנאה ואכזריות גרידא. המשורר מדגיש את חפותו בשתי רמות: הוא לא ביצע פשע חמור, ואף לא חטא קל [מלבי"ם].
ברובד עמוק יותר, יש המפרשים את המאבק באופן רוחני: אויבי הנפש של האדם, שהם עוונותיו, אורבים לו בבית הדין של מעלה, והם אלו שגורמים לאויבים הפיזיים לקום עליו למטה. מתוך כך, המשורר מצדק את עצמו כלפי שמיים וטוען כי לא מרד בה' בכוונה (פשע), ואף ברור לו שהרדיפה אינה עונש על חטא בשוגג, שכן ה' הוא בעל רחמים ולא היה משלח בו אויבים כה עזים בגלל שגגה [אלשיך].
בסיום דבריו הוא פונה אל יְהֹוָה בלשון קריאה, כמי שמעיד על אמיתות דבריו: אתה, ה', יודע שבאמת לא חטאתי להם ושהם פועלים שלא כדין [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].