מול מזימותיהם של הרשעים, מתגלה אפסות כוחם אל מול ההשגחה האלוהית, המתייחסת לאיומיהם בביטול גמור.
הביטוי תִּשְׂחַק לָמוֹ מתאר את תגובת ה׳ לדברי האויבים ולמחשבותיהם. ה׳ שומע את דבריהם, אך מתייחס אליהם כשחוק, בדומה לאדם הלועג לשונא שאינו חושש מפניו [רד"ק]. שחוק זה נובע מכך שאין לאויבים כל יכולת להוציא את מזימותיהם אל הפועל, וה׳ עתיד להפר את עצתם ולבטל את מחשבותיהם [רד"ק, שטיינזלץ, מלבי"ם]. בנוסף, השתיקה האלוהית והעיכוב בענישתם אינם נובעים מהיעדר השגחה, אלא מבטאים את העובדה שה׳ יכול לאבדם בכל רגע נתון כרצונו, ולכן הוא ממתין ולועג להם [אלשיך, אבן עזרא].
חציו השני של הפסוק, תִּלְעַג לְכָל גּוֹיִם, מציג הקבלה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בהשוואה: כשם שה׳ לועג בקביעות לכל הגויים הכופרים בו, מתהללים באלילים ופועלים נגד רצונו, כך הוא שוחק ולועג גם לרשעים הפרטיים הללו. גישה ממוקדת יותר קושרת את הלעג לאומות ספציפיות – אותם גויים המצרים למשורר, או אלו שהיו שמחים במותו של מי שנלחם את מלחמות ה׳ [מאירי, מלבי"ם].
מבחינה לשונית, הפעלים בפסוק מציגים התעצמות, כאשר הפועל תִּלְעַג מבטא דרגה חזקה ועוצמתית יותר של ביטול מאשר הפועל תִּשְׂחַק [מלבי"ם].