מילים ודיבורים אינם נמוגים באוויר, אלא נושאים עמם משקל רב שעתיד לחזור אל הדובר. עונשם של אנשים המשתמשים בשפתם לרעה שזור באופן הדוק בגאוותם, ובסופו של דבר המילים השקריות והקללות שהפיצו הופכות למלכודת עבורם.
המילים חַטַּאת פִּימוֹ דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ מצביעות על כך שדיבורם של הרשעים הוא בעוכריהם והוא הגורם למפלתם. רוב הפרשנים מסבירים כי ה' מעניש אותם במדויק על העוונות שביצעו באמצעות פיהם [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ויש הרואים בכך תפילה שהרשעים יכשלו וייפלו בלשונם [מאירי]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת משפט זה כתיאור של וידוי עתידי: הרשעים ישתמשו בשפתותיהם כדי להודות בחטא שביצעו בפיהם, ויכירו בכך שעונשם נובע מדיבורם הרע [רד"ק, מלבי"ם, אלשיך].
הביטוי וְיִלָּכְדוּ בִגְאוֹנָם מתאר את המלכודת הנוצרת בעקבות היהירות. הפרשנים מסכימים כי הרשעים ייתפסו ברשת של גאוותם שלהם ויאבדו את גדולתם [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. גאווה זו באה לידי ביטוי כאשר חשבו ביהירותם שאין מי ששומע ומשגיח על דבריהם [אבן עזרא]. גם בשעת הווידוי, גאוותם מובילה אותם לטעון כי חטאם היה רק שגגה ולא מעשה זדון [אלשיך]. מנגד, פירוש ייחודי מציע כי מי שנלכד בגאוות הרשעים הם דווקא העניים והנרדפים, הסובלים מנחת זרועם ומדיבורם השקרי [רש"י].
בסוף הפסוק נאמר וּמֵאָלָה וּמִכַּחַשׁ יְסַפֵּרוּ. המילה אלה מפורשת כקללה או שבועת שקר. לגבי המילה כחש, חלק מהפרשנים מסבירים אותה כשקר ומרמה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם], בעוד אחרים מפרשים אותה במשמעות של רזון, חורבן ורעב [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד].
נחלקו המפרשים לגבי זהות המספרים: גישה אחת טוענת כי הבריות הן אלו שיספרו זה לזה על הקללות והשקרים של הרשעים [אבן עזרא], או על עונש הרעב והחורבן שבא עליהם, וכך ילמדו מהם מוסר [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי הרשעים עצמם הם אלו שיספרו ויתוודו על שבועות השווא והשקרים שהפיצו, ויודו כי העונש שקיבלו מוצדק [מלבי"ם, אלשיך].