אויביו של דוד מקיפים אותו, חורשים רעה ומשמיעים דברי בלע ואיומים, מתוך תחושת ביטחון שקרית שאיש אינו מאזין להם ואין מי שיעצור בעדם.
המילה יַבִּיעוּן משמעותה דיבור והוצאת מילים מן הפה [מצודת ציון, שטיינזלץ]. האבן עזרא מדמה דיבור זה לנביחת כלבים, והמלבי"ם מחדד את ההשוואה: בעוד שכלבים מסוגלים רק לנבוח ולנשוך, האויבים הללו גרועים יותר, שכן הם מדברים שפה ברורה ומשתמשים בכלי נשק קטלניים.
האיומים שהם משמיעים מתוארים כחֲרָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בדיבורים קשים, מאיימים ופוגעניים. המצודת דוד מפרש זאת כלשון הרע, שפוגענותו שקולה למסירת חרבות של ממש בידו של שאול המלך כדי להרוג את דוד. לעומתו, המלבי"ם מפרש זאת באופן מילולי, כשהאויבים מתכננים ולוחשים את כוונתם להרוג את דוד בחרב עם בוקר.
תעוזתם של האויבים נובעת מהמחשבה כִּי מִי שֹׁמֵעַ. הפרשנים מציגים שני רבדים להבנת מחשבה זו. במישור האנושי, האויבים עמדו בחוץ ולחשו את סודם, מתוך מחשבה שדוד הנמצא בתוך הבית אינו יכול לשמוע אותם [רד"ק, מלבי"ם], או מתוך ביטחון שאין בסביבה שום אדם בעל סמכות שהם צריכים לחשוש מפניו [מאירי].
לצד זאת, פרשנים רבים [אבן עזרא, אלשיך, מצודת דוד, שטיינזלץ] לוקחים את הדברים למישור האמוני. לפי גישה זו, האמירה מבטאת כפירה בהשגחה. האויבים מרגישים שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם משום שהם בטוחים שאין דין ואין דיין. הם סבורים שה' אינו שומע את סודם ואינו מודע למעשיהם, ולכן הם חסרי יראת שמיים ואינם מתחרטים על דבריהם.